השוד האחרון של קיד וקסידי
צמד השודדים האימתני מהמערב הפרוע רצה לצאת לפנסיה דווקא בבוליביה, אבל פשע הפרישה שלהם נגמר בקבר. גם 98 שנים אחרי, שום דבר לא השתנה בנופים הסוריאליסטיים של הרי קורדיליירה דה צ'יצ'אס
במקום שבו מסתיימת הימה, מתחילה ערבה רחבה, מנומרת בצמחי מלחה ירוקים צהובים. צ'ולות (הכינוי השגור לנשים אינדיאניות מסורתיות) בבגדים ססגוניים חותכות צמחים, אחרות עומדות ליד בקתות עשויות לבני בוץ. השכנה שלנו לתא, בוליביאנית חביבה, עורכת לנו היכרות עם צמח הפאחה בראבה שממנו עושים את הגגות לבקתות וגם ממלאים בו מזרנים. הרכבת מזדחלת במהירות של רכבת העמק והשקיעה נמשכת לנצח, במופע קליידוסקופי מרהיב. הוי בוליביה היפהפיה, המסכנה.
מבעד לחשיכה אפשר להבחין בנוף דרמטי של קניונים צרים ועמודי אבן גבוהים, ובשלוש לפנות בוקר, אחרי 12 שעות נסיעה ועצירה קצרה בעיר אויוני, עוצרים בתחנה. בגובה 3,000 מטר, בעמק המוקף בשרשרת הרי קורדיליירה דה צ'יצ'אס האדומים והמחורצים, שוכנת טופיצה, נעוצה בנוף שהוא מהמרשימים והמיוחדים בבוליביה.
גמלאים בעבודה
לתוך הנופים האלה, יפים יותר מנופי המערב הפרוע בימיו הטובים, נקלע בשנת 1908 צמד הפושעים הארי אלונזו לונגבאו ורוברט לה-רוי פרקר – הלא הם סאנדנס קיד ובוץ' קסידי. אחרי כמה שנים של מעשי שוד נועזים שעשו היסטוריה, הם עזבו את ארצות הברית ונסו לבוליביה. במדינה הנידחת הזו, כך חשבו, יוכלו לפרוש לגמלאות בכבוד. אבל לפני כן היה עליהם למלא את הקופה, והם החליטו ללכת על הכל ולשדוד סכום אגדי של 480 אלף דולר (כ-10 מיליון היום) – שכר הכורים שעבדו במקום.
ב-3 בנובמבר 1908 הם עקבו אחרי שליח רכוב שיצא ממשרדי החברה בטופיצה בדרכו צפונה, כשהוא מלווה בבנו ובמשרתו. כשהשלושה ירדו בגבעת וואקה וואנוסקה (פרה מתה, בשפת הקצ'ואה,( השקיפו עליהם הבנדולרוס במשקפת. הם ארבו להם באחד מעיקולי השביל ושיחררו בקלות את השליח מהכסף שהיה ברשותו. למגינת ליבם השלל הסתכם ב-90 אלף דולר בלבד. את יתרת הסכום עמדה החברה להעביר כעבור שבוע, אך לא טרחה לעדכן את צמד השודדים.
קיד וקסידי נמלטו ממקום הפשע, אבל לא הצליחו להגיע רחוק. שלושה ימים אחרי השוד היו השניים בדרכם לסן ויסנטה, כפר של כורים בגובה 4,800 מטר. בצהרי אותו יום הגיע לכפר כוח של ארבעה חיילים מצבא בוליביה ולקראת ערב הגיעו קיד וקסידי בכבודם ובעצמם. הם שכרו חדר אך לא הספיקו לאכול את ארוחת הערב שהזמינו. השניים הבחינו בחיילים שנכנסו לחצר, ובוץ' ירה והרג אחד מהם.
קרב היריות שהתפתח היה קצר. אחרי שקיד נפצע אנושות, בוץ' ירה בו בין העיניים וגאל אותו מייסוריו, ואחר כך ירה בעצמו. זה היה סופם של שני הגנגסטרים שעלילותיהם הציתו לימים את דמיונה של הוליווד והונצחו בסרט "קיד וקסידי", בכיכובם של פול ניומן ורוברט רדפורד.
וואקה וואנוסקה, כ-50 ק"מ מצפון-מערב לטופיצה, היא גבעה פסטורלית. הדרך אליה עוברת בכפר סַאלו, שבו אופים אֶמפַּנַדַס ממולאות בגבינה ובבצל הכי טובות בעולם. עצי צ'ולונקה ממשפחת האקציות מנקדים את הדרך. האינדיאנים כותשים את פירותיהם עם עלי קוקה וחלב ושותים את התערובת כסגולה לכוח גברא.
עוברים בין קקטוסי ענק, מגדלי אבן צבעוניים ומפותלים וכפרים זעירים עם בקתות טיט, עד שמגיעים לשביל, הוא השביל האחרון של קיד וקסידי, שאורכו 5 ק"מ. בסופו משתרע אחו שלו שנושק לנחל. באחד מעיקולי הנחל יש מערה קטנה ומעליה מקבץ של סלעים קירחים. מאחורי הסלעים האלה הסתתרו כנראה השניים, וכאן הם ביצעו את השוד האחרון שלהם עלי אדמות.
עמק המצ'ואים
לא ברור אם קיד וקסידי ידעו להעריך את נופיו המפעימים של האזור שבו סיימו את הקריירה הסוערת שלהם: חזיון של הרים ורודים וחומים, שחורים וירוקים, כחולים וסגולים, מבותרים בקניונים ובערוצים שבהם צומחים קקטוסים מכל הגדלים. עזים מלחכות עשב למטה ועיטים ענקיים דואים למעלה.
הדרך הטובה ביותר להיכנס לאווירת המערב הפרוע הזו היא על גב סוס, ואפשר גם לעשות טריאתלון המשלב סוסים, ג'יפים ואופניים. מסע האופניים יוצא מטופיצה לכיוון דרום-מערב. הוא נמשך כשעתיים ועובר בחלקו בדרכי עפר בתחתיתו של ערוץ קֶבראדה סֶקַה ובתוך פואנטה טורויו, קניון ורוד שקירותיו מחטי אבן. מספרים שהאינקה כרו כאן זהב שאותו העבירו למרכז האימפריה, לעיר קוסקו שבפרו.
יורדים מהאופניים, יושבים מול ההרים הנישאים שמהם גולש מפל ואוכלים ארוחת פיקניק שהביא איתו המדריך. ואז מגיעים הסוסים. כשיושבים על האוכפים מרגישים כמו במערבון. תצורות הנוף הדמיוניות מסביב, בהן כאלה עם דמיון מפתיע לאבר גברי מאוד, עשו לנו דפיקות לב. "הגענו לוואלה דה לוס מאצ'וס", (עמק המצ'ואים,( גיחכו המדריכים.
אחר הצהריים, רצוצי אחוריים בחזרה בטופיצה, מחליפים את הסוסים בג'יפ. כמה דקות אחר כך הגי'פ כבר מתפתל במעלה ערוץ קבראדה דה פאלאלה, שמצפון-מערב לעיר. ככל שהגי'פ תופס גובה, הסלעים דומים יותר ויותר לחנוכיות בעלות אלפי קנים כבירים, או למניפות אלמוגים אדירות – "סנפירים" בלשון הגיאולוגים.
בגובה של כ-4,000 מטר, כשנדמה שההר עוד רגע נגמר, פונים לערוץ תלול. 10 ק"מ נוספים של עליות בפיתולי ההר מובילים לנקודת התצפית לעבר סילאר (האוכף,( על שפתו של "עמק הירח" (ואלה דה לה לונה.( ההרגשה – כמו ריחוף מעל ים עמוק, רק בלי מים.
המרחק מטופיצה לאל סילאר הוא 16 ק"מ. אם ממשיכים בדרך הזו עוד 95 ק"מ מגיעים לסן ויסנטה וסוגרים מעגל עם צמד השודדים. האמת, קיד וקסידי לא המציאו שום דבר, הדרך הזו משמשת זה מאות שנים כנתיב סחר של האינדיאנים המובילים מלח מהסלאר דה אויוני למחוז טריחה, מהלך 300 ק"מ. בכל שנה בין מאי לתחילת יולי אפשר לראות שיירות של לאמות, אלפקות וחמורים המובילות בלוקים של מלח בדרך העתיקה הזו.
עם 40 תושבים ופרדה אחת, סן ויסנטה הוא כיום מעט יותר מכפר רפאים – מקום עלייה לרגל לרומנטיקנים המטפטפים לכאן בעקבות שני פורעי החוק ההוליוודיים. במקום עוד ניצב בית האבן שבו נעצרו השניים ומצאו בסופו של דבר את מותם, ואפשר לבקר גם בבית הקברות.
איפה, כמה, למה ואיך?
איפה זה: טופיצה, בירת מחוז סוד-צ'יצ'אס במערב בוליביה, שוכנת בעמק הנהר טופיצה (ריו טופיצה.( אוכלוסיית העיר, כ-20 אלף תושבים, נחשבת לאחת המשכילות בבוליביה.
איך מגיעים: מלה-פאס, בירת בוליביה, נוסעים באוטובוס לעיר אורורו (כ-4 שעות,( ומשם לטופיצה ברכבת אקספרסו דל סור (כ-12 שעות.( אפשר להגיע ברכבת מהעיר אויוני, או באוטובוס מהערים פוטוסי 8) שעות,( טריחה 8) שעות) או וילאסון (שעתיים).
תיירות: טופיצה טורס, משרד הנסיעות הוותיק בטופיצה, מציע טרקים רבים באזור, חלקם עם לינה בשטח. המשרד נמצא בפנסיון הוטל מיטרו. השירות ידידותי מאוד. גם באכסניית ואלה ארמוסו ישמחו לספק מידע על טיולים. טופיצה היא נקודת מוצא מצוינת לטיול במדבר המלח של בוליביה, הסלאר דה אויוני, ממנו ניתן להמשיך ללגונות ורדה וקולורדה.
אקלים: העונה הרטובה היא דווקא בקיץ המקומי, מנובמבר עד מארס. עדיף לטייל בחורף הבוליביאני – יוני עד אוגוסט. הימים חמים למדי, בהירים ויבשים, אם כי בלילות הטמפרטורות עלולות לצנוח בקלות אל מתחת לאפס.
קניות: בטופיצה שני שווקים – מרקדו דה פריאס ומרקדו נגרו. ההיצע מקיף ערב רב וצבעוני של סחורות האופייניות למדינות הרי האנדים, מאריגים וסוודרים סרוגים ביד ועד כובעים ופריטי עור.
אוכל: בשעות הצהריים מגישים בדוכנים שלאורך תחנת הרכבת ארוחות דשנות שכוללות בשר, אורז, סלט ותפוחי אדמה תמורת כ-10 שקלים שלנו, ואף פחות. תמורת שקלים בודדים אפשר לאכול ב-איל במבינו אמפנדס וסלטנייס משובחות.
כמה עולה: הטיסה ללה-פאס היא החלק היקר של הטיול לבוליביה. מכאן – הכל בזול במונחים ישראליים. אוכל? כבר הזכרנו. חדר זוגי עם מקלחת חמה באכסניה נחשבת? סביב ה-15 דולר ללילה. ואפשר גם בפחות.
ויזה: ישראלים לא נדרשים לה בבוליביה.
לפנייה לכתב/ת 
