ברגים ורעמים

הפעם נצדיע לא ליינות, כי אם לייננים שהחליטו לשכב על הגדר שמעליה ידלגו במוקדם או במאוחר כל עמיתיהם - ולמכור חלקים מתוצרתם עם "סטלקאפ", אותו פקק מתברג שמזכיר את כיסוי הראש של משקה קל.

האסוציאציה הראשונה שבטח עוברת לכם בראש כשאתם רואים בקבוק עם פקק מתכת מתברג היא של יין זול, ולפני עשור-שלושה באמת נהגו לחתום כך בקבוקים דוחים במיוחד של "פנטזיה" או כל מיני גירסאות איומות של "שפריץ". אלא שלמעט הצורה החיצונית, אין בין אלה לבין הסטלקאפים של היום ולו דבר. יתרה מזאת, הפקקים המתברגים המודרניים אינם זולים יותר מפקקי השעם (ובמקרים רבים יקרים יותר), והם שומרים על היין טוב יותר בעזרת חיפוי פנימי ממתכת רכה, שנלחץ אל שפת הבקבוק. והכי חשוב, הם חוסכים לשותה את עוגמת הנפש הכרוכה בפתיחה של בקבוק יין טוב ויקר, רק כדי לגלות שאין תוכו כברו, תופעה שתוקפת כחמישה אחוזים מהבקבוקים הפקוקים בשעם.

הקטע המוזר בקרב על הפקק הוא שדווקא אנשי השיווק, בדרך כלל כוח פרוגרסיבי בגלגלי התעשייה, היו אלה שהתנגדו נחרצות לשינוי שיזמו הייננים - אלה שאמורים להיות שמרנים יותר. לטענת השיווקניקים, חלק מההנאה של שותי היין הוא דווקא בחליצת השעם; אפילו שלגבי יינות לבנים שוררת בענף תמימות דעים, כי פקקי הברגה יעשו להם רק טוב, זה לא הקל את אימוץ החידוש המלבב. ובכל זאת, שלושה יקבים מקומיים כבר מציעים חלק מתוצרתם בפורמט מתברג: תבור, שאימץ את החידוש ביינות הלבנים מתוצרתו; תשבי, שהחרה-החזיק אחריו; וגם יקב בנימינה הפתיע, כשהחל לשווק כך חלק מהשיראז הנעים שלו, והפך לראשון שמותח את הז'אנר גם אל מדף האדומים.