חובת השולחן

נניח שהחלטתם לצאת למסעדה, וממש לא בא לכם לעמוד ולהמתין בחוץ עד שהמניאקים ההם שהזמינו חשבון כבר לפני שעה יואילו להתפנות. אין בעיה: הזמנה מראש של שולחן אמורה לסדר אתכם. אבל מה קורה כשבא לכם לצאת לשתות ביום חמישי בערב למשל, כשהעיר מפוצצת? כל עוד חשקה נפשכם בשולחן, העסק עוד פתיר איכשהו. אבל מה אם בא לכם לשבת על הבר?

רגע, רגע. לפני שתענו לי כולם ביחד ש"על הבר לא שומרים מקומות", אני אהיה חוצפן ואומר לכם שבשביל התשובה הזאת לא צריך אתכם: אני יכול להתקשר בעצמי ל-90 אחוז מהברים בתל אביב ולשמוע אותה תמורת פעימת מונה אחת. מה שאני מנסה לשאול זה למה. למה שבברים החביבים עלי לא ילכו לקראתי ויסכימו לשמור לי מקום על הבר? למה מה שטוב לשולחן לא טוב לבר? כן, אפשר להבין שיש פיק-אפים אפלוליים, שבהם זה לא ממש אפשרי. אני אקבל בהבנה גם הגבלת שעות, למקרה שבא לי להביא ארבעה חברים לבר בשעה 23:30, בעוד שלבעל המקום חשוב שלא לשדר ריקנות כבר שעה קודם. אבל רבאק, תנו לאיש זקן חתיכת עץ להניח עליה את הישבן בלי להיאבק מול גדודי הנוער.

ואתם יודעים מה? בטווח הרחוק זה עוד ישתלם לבעלים. ברגע שאנשים יתרגלו לעובדה שבבר טוב צריך להזמין מקום ממש כמו במסעדה, הם יוכלו לעשות את הדאווין של רשימת שמות אה-לה מועדון, וכבונוס יידעו מראש מה התפוסה הצפויה ויוכלו להרחיב או לצמצם בהתאם את הצוות שיזמנו לערב. אני אומר לכם, אם זה לא ילך בטוב ננסה בכוח, ונודיע לכל בר שלא יאפשר לנו להזמין מראש שיחפש אותנו אצל המתחרים.