לכבוד הגט קיבלתי פלייבוי וקונדומים

הסתכלתי על הדף: "בשני בשבת, שלושה ימים לירח אייר, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושישים ושש לבריאת העולם... בגט פיטורין כדת משה וישראל". זהו? לנייר הזה חיכיתי כל כך? עמדתי ביציאה מהרבנות ולא היה לי למי לספר. אחי כבר חזר לעבודה, אחותי בחו"ל.

שלחתי SMS למיכל: "רוקד על המדרגות", הייתי חייב לדבר עם מישהו, ומיכל היתה בחורה מתוקה שביליתי איתה לפני חודשיים. היא היתה אמורה להתגרש שבוע אחרי.

הסתובבתי והסתכלתי אחורה אל הבניין. ארבע מדרגות מסכנות ועלובות. יונית, השותפה שלי לחיים מאז תקופת הקרטיקון ועד לפני חצי שנה, ירדה בהן והתקרבה אלי.

"אז הנה", היא ירתה, "היום קיימת את מה שהבטחת בחתונה, הפכת אותי סוף סוף לאשה מאושרת".

"בפעם הבאה, במקום להתחתן אני פשוט אמצא מישהי שלא מוצאת חן בעיניי ואתן לה את הבית", השבתי אש בציטוט שאול.

עמדנו זה מול זו. החצים כבר עברו לנו מעל לראש. לריב אנחנו עוד יודעים, אבל זה כבר לא פוגע כשלאף אחד לא אכפת יותר.

חייכתי חיוך מר. "שיהיה לך רק טוב, באמת".

היא הסתכלה רגע עלי באלכסון, ואז ענתה: "כן. גם לך".

הסתכלתי אחריה, מתרחקת אל המכונית שלה, כשהנייד שלי צלצל. מיכל הבינה בקלות. היא גם זכרה את התאריך. "נו, איך ההרגשה?"

"אני יודע?" עניתי, "סתם. כלום בציפוי שום דבר".

"את זוכרת את ארז, אחי?" המשכתי, "הוא היה העד שלי והביא לי מתנה לגרוש הטרי - חבילת קונדומים צבעוניים וגיליון פלייבוי. רוצה להתחלק במתנה?"

"נשארת דפוק", צחקה מיכל, "אז בשבילך זה באמת הולך להיות חג העצמאות".

"כן, אני מניח. גם בשבילך" אמרתי. "חג שמח".

"לא כל כך מהר אצלי", ענתה. "גיא החליט למשוך את הגירושים שלנו, וזה הולך להיות יותר מכוער ממה שצריך. בחג הזה הוא גם רוצה לקחת את הילדים איתו לחברים. פעם ראשונה שאני אהיה בחג לבד".

"כן, גם אני ככה". אחרי שהבנות שלי היו בליל הסדר אצלי, זה עמד להיות החג הראשון שבו אהיה לגמרי לבד. היו חברים שהזמינו אותי, אבל לא התחשק לי ללכת.

"אתה לא מתחיל להיות לי רגשני פתאום", אמרה

"אתה לא מתחיל להיות לי רגשני פתאום", אמרה. "אין לך מישהי עכשיו?"

ידעתי מה היא שואלת. מיכל כבר הבהירה את זה בפעם הקודמת: "אין לי שום חשק להתחיל שוב לטפל בגבר. אני צריכה מכם רק סקס וחיוך".

"היתה מישהי", הרגעתי אותה, "וגם עכשיו יש איזו סיגל שהבטיחה חגיגות וזיקוקים. פשוט אין לי כוח כרגע להתחיל משהו חדש. שוב לספר את אותם הדברים. בואי נפגש. אני מבטיח - רק נזדיין, ואני לא אצלצל אחרי זה".

יכולתי לשמוע את מיכל מחייכת. "המממ... אתה עדיין מתוק", אמרה. "אבל לא נראה לי, לא השבוע. יש לי גם פרזנטציה שתכננתי להכין. פעם אחרת".

הבנתי את הרמז. אני לא צריך בעיטה בראש בשביל לקלוט שמנפנפים אותי.

בערב הגעתי הביתה והוצאתי מהתיק את המתנה של ארז. חייכתי לעצמי, פלייבוי וקונדומים - לך תאונן או לך תזדיין. שקלתי את האפשרויות. דוא"ל עם מספר הטלפון של סיגל הבהב בפס אדום על המסך. לא בא לי לצלצל. הסתכלתי על הפלייבוי. פתחתי, סגרתי, העפתי אותו לפח. אם הייתי רוצה להמשיך לאונן, יכולתי כבר להישאר נשוי.