דברים שרואים ולא רואים מוורשה

אדם מיכניק, ילד מגודל בן 60 בעל עיני תכלת, עורך ראשי של העיתון היומי הגדול "גאזטה ויבורצ'ה", היה ועודו האינטלקטואל מספר 1 של פולין ואחד המובלים במזרח אירופה. אהוב ושנוא, נערץ ומושפל, ממליך ומותקף, יהודי לפולנים מסומים, פולני ליהודים מסומים, הוא הטביע את חותמו העז על מכלול חיי התרבות והפוליטיקה הפולניים והמזרח-אירופאים ב-15 השנים האחרונות. כשמדברים על רוחה ומהותה של המדינה הפולנית הדמוקרטית עד שחרורה מעול הקומוניזם, מעניקים לה תכופות את תואר "פולין של מיכניק".

בסוף השבוע הוא מגיע שוב לישראל - מיכניק ביקר בארץ פעמים אחדות ויש לו כאן משפחה וידידים רבים - לקבל את פרס דן דוד היוקרתי. הפרס מטעמה של אוניברסיטת תל-אביב מוענק לו בהמלצת חבר שופטים בינלאומי כאות הוקרה על "פעילותו למען חופש הדיבור והעיתונות ומחאתו נגד משטרים טוטליטאריים".

כשהיה בן 19 וסטודנט באוניברסיטת ורשה, נשפט אדם מיכניק, בנם של שני פעילים קומוניסטים בולטים - עוזיהו שכטר והלנה מיכניק - לשנה של הרחקה משמעתית מהלימודים. הוא הואשם בהתנהגות שאינה הולמת סטודנט בפולין הסוציאליסטית: השתתפות בהפגנות נגד מעצרם של אנשי רוח מתנגדי המשטר, ארגון עצומת תמיכה בהם וקיום קשרים אסורים עם הוצאות ספרים קפיטליסטיות במערב.

זה קרה במארס 1965. מאז הועמד מיכניק שוב ושוב בפני בתי-דין בפולין הקומוניסטית, תמיד תחת אותם סעיפי אישום: פעילות מחאה נגד המשטר. בהדרגה הפך לאיש הרוח הכי ידוע והכי אמיץ במזרח אירופה. מימי המסע האנטישמי ("האנטי-ציוני") שנפתח בפולין במארס 1968 ועד קריסת הקומוניזם ב-1989, נרדף מיכניק עד צוואר על-ידי זרועות הביטחון וישב שנים בבתי-כלא שונים, לעתים בתנאי בידוד חמורים במיוחד. רוחו לעולם לא נשברה, למגינת הלב של שוביו.

לאחר כל שחרור שב והתייצב בראש המאבק להפלת הקומוניזם, מצויד במכונת כתיבה ישנה. מאחורי הסורגים ובדירתו בורשה המוקפת שוטרי חרש כתב אדם מיכניק ספרים, חיבורים, מאמרים ומסות שיצאו לאור במחתרת ושימשו תמרורי דרך מחשבתיים ורעיוניים. הגותו ריצפה את המעבר מרודנות לדמוקרטיה. הוא ערך כתבי עת בלתי-מצונזרים ששוכפלו, ארגן לימודים אוניברסיטאיים חופשיים בדירות מגורים פרטיות, שימש כיועצם ומדריכם הרוחני של מנהיגי ארגון הפועלים "סולידאריות", נעצר - שוב - כש"סולידאריות" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1981.

למערכה שניהל רוב חייו היה, כידוע, סוף טוב: אדם מיכניק ניצח והמשטר הסובייטי הפסיד. ב-1988, כשנתיים לאחר ששוחרר בפעם האחרונה מהכלא, השתתף מטעמה של "סולידאריות" בשיחות השולחן העגול עם מנהיגי מפלגת השלטון הקומוניסטית שהסכימו, בלית-ברירה, לקיים בחירות חופשיות ראשונות. העם כולו הצביע נגדם ופולין הייתה למדינה דמוקרטית, מערבית, ליברלית ראשונה בגוש הסובייטי המתפורר.

מיכניק סירב לשמש שר בממשלות פוסט-קומוניסטיות והעדיף תקשורת. ב-1989 הוא ייסד את העיתון היומי החשוב, הגדול, המשפיע והמעצב את דעת הקהל הפולנית, "גאזטה ויבורצ'ה", ומכהן מאז כעורך הראשי שלו. כיום "גאזטה" היא כבר חלק מתשלובת תקשורתית ענקית, אחת הגדולות באירופה, המוציאה לאור עיתונים רבים ומפעילה תחנות רדיו רבות. מניותיה רשומות למסחר בבורסה של ורשה. הכנסותיה הסתכמו אשתקד בכ-1.5 מיליארדי שקלים והרווח בכ-250 מיליוני שקלים. השנה נאלצת "גאזטה" להתמודד עם מתחרים חדשים שחדרו לשוק העיתונות.

על אף הרדיפות וההשפלות שסבל, מיכניק קרא מיד עם חילופי המשטר בפולין למתוח קו עבה על העבר ולא לשקוע

בהתחשבנויות עמו. הוא התנגד לנבירה בארכיונים של המשטרות החשאיות לסוגיהן ולחשיפת תיקיהם של המשת"פים. מיכניק סלח וקרא לסלוח למי שעקבו אחריו, למי שהסגירו אותו, למי ששפטו אותו ואת שאר מתנגדי המשטר. הוא לא ראה טעם ברדיפת הרודפים והפנה את מרצו לבניית מדינות דמוקרטיות על האדמה החרוכה שהותירו אחריהן הדיקטטורות האדומות.

מיכניק נסע הרבה בעולם, הרצה ולימד. זה עתה חזר מסדרת הרצאות באוניברסיטאות אמריקניות ונתקל שם, לדבריו, בעוינות עצומה לג'ורג' בוש. "השמאל האמריקני מתייחס לנשיאו כמו אל היטלר חדש", הוא אמר לי בצער בעת מפגש בוורשה. "הוא מתעלם ממה שאני רואה כסכנה הכי גדולה והכי מוחשית לעולם - הקנאות המוסלמית. השנאה לבוש משבשת את כושר השיפוט של הטובים בחבריי באמריקה; הם הקצינו. הם סבורים שבכל צרות העולם אשמות ישראל וארצות-הברית. הם לא רואים את אימת הפונדמנטליזם האיסלאמי, את האידיאולוגיה הטוטליטארית שלו, המבוססת על שקר, שנאה וניצול של תסביכי ההשפלה. מהתבטאויות לא מעטות, ששמעתי בחוגי השמאל האמריקני בנושאים הישראליים, נדף ריח מוכר של אנטישמיות. זה משהו שהאף שלנו מגלה מיד; למשפטים מסוימים על ישראל, כשהם נאמרים בהקשרים מסוימים, יש צליל אנטישמי שאי-אפשר לטעות בו".

בעיניו של משקיף חיצוני, אין הסבר הגיוני לחידת האנטישמיות בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה ולשימוש שנעשה בה שוב ושוב למטרות פוליטיות כאלה או אחרות. שאלתי את מיכניק, שמגדיר עצמו "פולני בעל שורשים יהודיים", מה פישרה של האנטישמיות הזו? הלא כל הקהילה היהודית בפולין מונה עכשיו 3,500 נפש - זה אפילו לא מיעוט, זה רק קוריוז. ובכל זאת, לא מפסיקים לדבר שם על "יהודים", כאילו המיליונים שהושמדו בשואה מהלכים עדיין בין עריה וכפריה של פולין. "השיח הפולני העכשווי עדיין רווי ביהודים וכל הזמן מדברים עליהם, אף שהם אינם", הסביר לי מיכניק. "היהודים נעלמו מהממשות הפולנית, אך לא מהתודעה הקולקטיבית. התודעה הזו נתקלת שוב ושוב בהיסטוריה של יהודי פולין כמרכיב בלתי נפרד מהיסטוריה שלה עצמה, נתקלת ונזכרת. נתקלת ונרתעת. היעדרות היהודים מפולין מציקה כמו כאב מדומיין של יד שנכרתה. היד איננה, התחושות נותרו".