עם כל הכבוד לרונאלדיניו
לאבירי השוק החופשי לא אכפת ממחיר הלחם או מסרטן המעי. רק שיתנו להם מונדיאל בחינם
בלי מה לא יכולים בני האדם לחיות: בלי משחקי הכדורגל או בלי המעי הגס? התשובה בדרך כלל לא שנויה במחלוקת ולא נתונה בספק. בישראל היא לא מובנת מאליה.
לפני כחודש החליטה ועדה ציבורית שלא לכלול השנה ב"סל התרופות" שתי תרופות יקרות לטיפול בסרטן המעי. קבוצה של חולים ובני משפחותיהם לא השלימה עם ההחלטה ופתחה במאבק על דעת הקהל, המתמקד עתה בשביתת הרעב. לטענתם, המניע היחידי לאי-הכללת התרופות בסל היה והינו תקציבי: האוצר הודיע נחרצות שאין ביכולתו לממן את חלוקן הגורפת של שתי התרופות לחולים הנזקקים. נציג מפלגת הגמלאים, שמתגלה כנספח פוליטי לקדימה, הלך לחפש פתרון מחוץ לתקציב הממשלה וגייס לשם כך את איש העסקים סמי עופר. זה הודיע על נכונותו לתרום כשלושה מיליון שקלים למימון זמני של התרופות.
התרומה של סמי עופר ראויה להערכה, אך אין בה מענה לאומי לבעיה. אנשי עסקים ותאגידים עסקיים צריכים לתרום
דעה
החולים מזיקים, ולא רק לעצמם
יחיאל בר-אילן
בסחטנותם עושים שובתי הרעב עוול לרבים אחרים, שלא מסוגלים אפילו להגיע לכנסת. צריך סל אחר לגמרי
אלא שמה שנראה הגיוני ונכון, לא תמיד עובר במטחנה של הפוליטיקה הישראלית. באחרונה נזעקו רבים בארץ בדרישה אחרת: שהממשלה תממן לעם ישראל דווקא את הצפייה חינם במשחקי הגביע העולמי בכדורגל שייערכו, אגב, בגרמניה. עד הבוקר לא התרומם גל זהה של דרישה ציבורית למימון ההרחבה של סל התרופות, כדי לכלול בו את התרופות לחולי סרטן המעי הגס.
מבחינה כלכלית צרופה, אין הבדל בין מתן סובסידיה ממשלתית לשידורי המונדיאל לבין מתן סובסידיה כזאת לטיפול בסרטן. יש בין שתי ההוצאות התקציביות הבדל כמותי - הסבסוד של שידורי המונדיאל יעלה כ-20 מיליון שקלים, הסבסוד של התרופות יעלה קרוב לוודאי 200 מיליון שקלים - וישנו גם הבדל מוסרי עמוק: לא דין אספקת מופע ספורט חינם כדין אספקת תרופה חינם לחולה הנוטה למות. אבל כשהפוליטיקה מדברת, המוסר שותק; במשחקי המונדיאל עשויים לצפות כ-25% עד 30% מצופי הטלוויזיה. מספר הנזקקים לתרופה המדוברת נאמד באלפים ספורים.
ולכן, כשאבירי השוק החופשי, אנשים שרוממות היוזמה הפרטית בפיהם, מתגייסים לתבוע שידור חינם של משחקי המונדיאל, זהו סוציאליזם של אנוכיות ונוחות: הם בעד התערבות הממשלה בשוק כשההתערבות משרתת אותם. הם בעד סבסוד השעשועים כי הם צרכני השעשועים. הם לא בעד סבסוד הלחם, כי הם לא צרכנים של הלחם המסובסד. הם גם לא בעד סבסוד התרופות לטיפול בסרטן המעי הגס, כי הם, למזלם, לא חולים.
אמת: בעולם הרפואה הישראלית והבינלאומית קיימת מחלוקת ממשית בסוגיית יעילותן של התרופות לטיפול בסרטן המעי הגס: האם הן מצילות חיים? בכמה הן מאריכות את חיי החולים - בחודשיים או בשנתיים? ומה איכותם של החיים הנוספים שהן מבטיחות - חיי סבל או חיי רווחה יחסית? אף שהתשובות לסוגיות אלו אינן חד-משמעיות, ארשה לעצמי להיות קצת דמגוג: אם יש רצון וכסף ציבורי לסבסד שעשועים, לבטח צריך להיות כסף ורצון ציבורי לסבסד תרופות גם כשהן רק מאריכות חיים ומאפשרות מוות בכבוד.
משחקי המונדיאל, לעומת זאת, אינם מוצר ציבורי מועדף. הצפייה בהם אינה זכות אזרחית מוקנית. נבחרת הכדורגל של ישראל לא מיוצגת במשחקים אלו, דגלנו לא יונף שם ובסופו של דבר לא ממש אכפת לנו מי תהיה הקבוצה המנצחת ומי המפסידה. אין למדינת ישראל סדר עדיפויות חברתי כזה שבראשו מוצב סבסוד של שידורי המונדיאל. מגרמניה, אגב.
למדינת ישראל אין גם אג'נדה חברתית, שבראשה אספקת תחבורה המונית למופעי הזיקוקים על הים או לכל מופע בידורי אחר. סבסוד השעשועים (הקרנבל, למשל) אכן ניצב בפסגת דאגתם החברתית של משטרים פופוליסטיים ידועים לשמצה באמריקה הלטינית; בזכות הסבסוד הזה הם שורדים ומשתיקים את העם. אבל ישראל, חברה דמוקרטית מפותחת, אינה לא קולומביה ולא סלבאדור ולא ברזיל ואפילו לא קובה. ואני מקווה שבכל זאת לא נידרדר לשם.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: הצונאמי של הבורסות
לפנייה לכתב/ת 
כוכב נבחרת ברזיל, רונאלדיניו. ישראל אפילו לא תהיה שם
צילום: איי פי
מומלצים
