הנעדר השביעי של צה"ל

"מג'די הוא פרח. ילד מקסים. בבית היה כמו תינוק, ובחוץ גבר. היה יודע מתי אני עצובה ובא לחבק אותי. הייתי עומדת במטבח לבשל, ופתאום הוא היה מגיע מאחורה עם הגיטרה ומנגן לי. כזה ילד הוא... אם היה עומד עכשיו פתאום בדלת, אם היה חוזר פתאום, הייתי רוצה לחבק אותו ולא לעזוב במשך שישה חודשים. להחזיק אותו ככה, חזק, לנשק אותו ולא לעזוב. על כל התקופה הקשה הזו, שאני מתגעגעת אליו יותר מדי. געגועים קשים".

כבר שנה מתגעגעת פהמיה חלבי לבנה מג'די. כאשר היה מג'די בן 19, חייל בצה"ל, הוא נעלם. יצא ביום בהיר אחד מביתו בדליית אל כרמל, לעבר בסיסו, במבואות הדרומיים של חיפה. בפעם האחרונה נראה מול מסעדת מסעוד, בשוק של דליה, היכן שכל החיילים וגם בני הנוער עוצרים טרמפים לכיוון עוספיה וחיפה. ומאז, כמאמר השחוק, נעלמו עקבותיו. נעלמו ממש. כאילו התנדף. כאילו נבלע באדמה, או באחד הוואדיות החורצים את הכרמל, והותיר את משפחתו כואבת, ובעיקר חסרת אונים מול התעלומה, מול אי הוודאות. 

צילום וידאו: אילן לורנצי, שי רוזנצוויג

"זו תעלומה", מודה ראש משרד החקירות במשטרת חיפה, סנ"צ בני אבליה, העומד בראש צוות החקירה המיוחד. הצח"מ מורכב מאנשי המשטרה, יחידת איתור הנעדרים של צה"ל, המשטרה הצבאית החוקרת

 והשב"כ. "גם היום, שנה לאחר ההיעלמות אין לנו שום קצה חוט. אנחנו לא יודעים דבר על גורלו של מג'די יותר מאשר ביום שבו נעלם. אני יושב לפעמים בבית וחושב על דרכים לא שגרתיות, שאולי עוד לא בדקנו בניסיון להגיע למידע. בינתיים אין כלום, אבל אנחנו נמשיך ונחפש".

"כל כיווני החקירה נבדקו, אף אחד מהם לא נשלל ולא גילינו כיוון שהוא מובהק יותר מאחרים", מחדדת את הנקודה ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל, סגן אלוף אורלי כהן גפן. "יש לנו חובה כלפי החייל ומשפחתו. יש לנו חייל צה"ל נעדר, שאיש אינו יודע מה עלה בגורלו. עלינו להחזיר אותו הביתה. זו החובה שלנו".

ההיעלמות: מג'די נעלם בטרמפיאדה

ב-24 במאי 2005 בשעות אחר הצהריים אמור היה מג'די להגיע לבסיסו, סדנת חיל החימוש משא"ה, שם שירת כמאבטח. בצהריים אכל נקניק בסנדוויץ' שהכינה לו אמו ויצא מהבית, ככל הידוע בדרכו לבסיס. בני המשפחה זכרו כי היה לבוש בבגדים אזרחיים – מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה, ונשא תיק - אולם לדבריהם, עדים אחרים, שראו אותו צועד מהבית לכיוון מרכז העיר העידו כי היה לבוש מדים.

"היו 13 חברים שראו אותו בדרך מהבית לשוק", סיפר השבוע האב, נזמי. "היו ילדים ששיחקו כדורגל ברחוב הוא שיחק איתם כמה דקות. הוא הגיע למרכז, משך 50 שקל בכספומט, ואחר כך נכנס למסעדת מסעוד, קנה לעצמו פחית קולה ועמד בטרמפיאדה". הכסף שהוציא בכספומט סיפק למשפחה ולצוות החקירה את האינדיקציה לשעת היעלמו המשוערת, 5 אחר הצהריים.

יחד עם מג'די עמדו עוד מספר צעירים בטרמפיאדה. "עצרה שם קרובת משפחה שלנו, והציעה למג'די טרמפ. הוא שאל לאן היא מגיעה, והיא אמרה שלאזור נשר, אז הוא ביקש שתיקח מישהו אחר, כי הוא צריך לאזור אחר. הבחור עלה, ומג'די נשאר לבד בטרמפיאדה. היא הייתה הבנאדם האחרון שראה אותו. מאז הוא נעלם. כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותו".

אלא שלא רק מג'די נעלם. גם קרוב ליומיים שלמים נעלמו כאן, וחסרונם מורגש. רק ביום חמישי בבוקר, קרוב ל-40 שעות לאחר שמג'די נראה בפעם האחרונה בטרמפיאדה בדליה, טרחו מפקדיו מהצבא להתקשר לבית המשפחה ולברר היכן הוא. רק אז הבינו בני המשפחה שבנם כלל לא הגיע ליחידתו.

גם בשלב זה, לקח למערכת זמן להתעורר ולהתחיל בתנועה. מי שניהל את החיפושים בימים הראשונים היו בני המשפחה וידידים, שהתגייסו לעזור. "הגיעו מתנדבים מכל מיני מקומות. יהודים, דרוזים, גששים בדואים מיפיע ומבשמת טבעון. התחלנו לסרוק את הכרמל, בג'יפים, טרקטורונים וברגל", סיפר נזמי. המשטרה במקביל קיבלה את המידע על היעדרו של החייל – מהלך המוגדר 'נעדר לחיפוש מיידי' - ואנשיה הצטרפו לחיפושים.

בצה"ל לעומת זאת, בדקו בתחילה את האפשרות שהחייל נפקד מיחידתו מסיבות אישיות. מבחינת צה"ל, מג'די לא היה מה שמוגדר "חייל למופת". הוא החל את שירותו הצבאי בחיל האוויר, לאחר זמן מה הוריד פרופיל ועבר לשרת כמאבטח מתקנים בבסיס חיל החימוש. על פי גרסת הצבא, כבר הוכרז בעבר כנפקד.

רק מספר ימים לאחר היעלמותו הוכרז מג'די כנעדר וניתן היה להרחיב את החיפושים באמצעות המשטרה הצבאית והיחידה לאיתור נעדרים של צה"ל. "אחרי שפניתי לראש אכ"א, והכניסו לתמונה את היחידה לאיתור נעדרים התחילו החיפושים הרציניים", מספר נזמי. "אז התחילו לחפש בצורה מקצועית, פשוט סרקו מטר מטר מהכרמל, ובלילה טסו מזל"טים והמשיכו בחיפושים. הייתי עומד במרפסת בבית, שומע את הרעש של המזל"טים ומקווה שיהיו תוצאות לחיפושים האלה".

עץ אחר עץ, חיפשנו אותו

החיפושים נערכו במשך קרוב לחצי שנה, במשך ארבעה ימים בשבוע. בבוקר היה נזמי פוגש בחיילים באזור המוחרקה, לא הרחק מדליית אל כרמל, מציג את עצמו ומספר על החייל שהם מחפשים. "אני לא יודע אם אפשר להגיד שהם סרקו 100 אחוז מהכרמל, אבל אני בטוח שהם הגיעו ל-80 אחוז, וזה הרבה מאוד".

השבוע עמדנו בדליית אל כרמל, משקיפים על הוואדי המיוער, המוביל מהיישוב לכיוון אליקים ויקנעם. "אתה רואה את העצים האלה", אמר הדוד, סא"ל (מיל.) סמיח חלבי, שניהל את מטה החיפושים מטעם המשפחה. "תעבור עץ עץ, והוא יגיע לך שביקרו תחתיו וחפשו את מג'די. בכל פינה בהר הזה היינו".

"היינו בקשר עם ג'בריל רג'וב ועוד גורמים ברשות הפלסטינית", מספר נזמי. "ביקשנו מהם מה שהם יכולים לעשות. רק שיהיה לנו מידע מה קרה. אנחנו לא יכולים לשבת בשקט. הפעלנו את כל מי שיכולנו". בני המשפחה סיפרו עוד כי הם מנסים להפעיל קשרים גם בלבנון, באמצעות העדה הדרוזית במדינה.

במקביל למאמצי החיפוש מנסים בני המשפחה להמשיך ולהביא לתודעת הציבור את המקרה, "כדי שלא יישכחו את המקרה שלנו. שימשיך להיות על סדר היום של מדינת ישראל. שיידעו שיש חייל שיצא מהבית לבסיס ועדיין לא הגיע לשום מקום", אומר האב.

באחרונה הקימו בני המשפחה וחבריהם עמותה רשומה, על מנת שיוכלו להמשיך ולגייס כספים לפעילויותיהם. בינתיים התגייסו כמה וכמה ארגונים וגופים בצפון לארגון אירועים להגברת המודעות. כך בית הספר "ליאו בק" ועיריית חיפה, שארגנו טורניר כדורגל משותף לתלמידים מחיפה ומדליית אל כרמל על שמו של מג'די, ואירוע חגיגי שערכה קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה. שלטים הקוראים לסייע במידע על מג'די פזורים כיום בכל רחבי עיר הכרמל – החיבור בין דליית אל כרמל ועוספייא – ובני המשפחה אף הדפיסו, מתרומות שקיבלו מחברת חשמל וגופים נוספים, פלאיירים ומדבקות לרכב עליהן תמונתו של החייל הנעדר.

"אני ממשיכה לחלום עליו"

בבית בדליית אל כרמל היה שקט השבוע. ארבעה בנים יש לנזמי ופהמיה. מג'די הוא השני. בן נוסף משרת כעת בצבא. בעקבות היעדרותו של מג'די הוא עבר מגזרת חברון לאזור שכם. קרוב יחסית לבית. שני התאומים הצעירים, כיום בני 15, מתקשים להתמודד עם הבית שנהפך על פניו, מבקרים קצת פחות בבית הספר. "גם אני הפסקתי לעבוד, מקדיש את כל כולי לחיפושים אחרי מג'די", מודה האב. "היה להם אח שהיה יושב, מלמד אותם, משחק איתם במחשב, עכשיו הוא נעלם".

חבריו של מג'די גם הם ממשיכים בחייהם, אבל התעלומה לא מרפה. אימן קדור, מי שהיה חברו של מג'די מאז היו בני שנתיים, לומד עכשיו

 באוניברסיטה, אבל ממשיך לבקר בבית המשפחה כאילו חברו עדיין שם, ממתין לבואו. "אנחנו ביחד מגיל שנתיים, מגיל הגן. 17 שנה היינו ביחד. בפעם האחרונה נפגשנו ביום ראשון בערב, יומיים לפני שהוא נעלם. דיברנו על כדורגל. משחק הגמר של ליברפול וארסנל. מילאנו ווינר. בבוקר נפרדנו כרגיל. לא היה שום דבר מיוחד. במהלך הימים שאחרי זה ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה".

קדור אומר שהאפשרות שמג'די ברח, או ניסה לפגוע בעצמו, לא נראית לו. "היו לו חיים טובים עם ההורים שלו, אתי, למה הוא צריך לברוח? גם בצבא הוא היה בסדר בדרך כלל. לא הייתה לו שום סיבה לברוח".