כשהיא בכתה, לא הבנתי
בנסיעה אחת לכיוון תל-אביב, שהסתיימה אי שם בשדה בבית שמש, אלוהים משך בידית ושינה את המסלול עליו דהרה הרכבת של חיי ואפילו לא ידעתי. בבת אחת הטמפרטורה צנחה. לא שאלתי אותה מה קרה, והיא מצידה לא טרחה להסביר. שתי משוואות, נעלם אחד. תמיד שנאתי את האלגברה של מערכות יחסים. וכשנמצא הפיתרון, הוא רק העלה בי עוד שאלות
היה משהו עקום באופן בו היא התבוננה בי. כאילו שהיא הסתכלה לי לתוך העיניים, אבל בערך שני מ"מ מתחת לקו האישונים. מסוג המבטים הגורמים לך לחוש ערום רגשית. מובן שהייתי בטוח שהיא מתחילה איתי, אבל אני תמיד בטוח שבחורות מתחילות איתי. לא בגלל שהן באמת כן, אלא כדי לייצר את האשליה התחושתית של ביטחון עצמי מזויף שהבחורות כה מצפות לו. ברקע שרה ילדת קרח צרפתיה שאנסונים מתקתקים על אהבה חמוצה וגבינות ברי. שתיתי מהבקבוק ולגמתי את מראיה. ילדת קווים של פיקסו, כמו הציורים שלו. האם המבט שלה היה עקום, או שמא העקום זה אני?
אם כי כפי שציינתי אני תמיד מניח שהן מתחילות איתי, אני תמיד גם מופתע מחדש במקרים בהם מסתבר שצדקתי. כמו שהגדיר זאת ג'ורג' מ"סיינפלד" בפרק המנאז': "כמו לגלות במקרה את הפלוטוניום". בנסיעה אחת לכיוון תל-אביב, שהסתיימה אי שם בשדה בבית שמש, אלוהים משך בידית ושינה את המסלול עליו דהרה הרכבת של חיי ואפילו לא ידעתי. הלשון המלטפת שלה נכרכה סביב שלי, ידיי רפרפו בין שיערה לשדיה, וכל התיאטרון שאנו קוראים לו יחסי מין התרחש רגע לפני שהיא ואני התחברנו באופן הכי פיזי שניתן.
מה קרה לפתע? עד עכשיו אש, ופתאום קרח?
ואז זה הופיע שוב, המבט העקום בעיניים. הדבר השני שחשתי היה צניחת הטמפרטורה. מה קרה לפתע? עד עכשיו אש, ופתאום קרח? ואז היא ביקשה שאצא. כל האירוע לקח כדקה וחצי מהשנייה ששמתי קונדום, אבל התחושה שלי היתה כאילו שוב החליפו את ברוק ב"היפים והאמיצים". רגע! מה קרה פה? מי זאת? זאת עדיין ההיא שמקודם? ורק המבט העקום בעיניים נשאר.
הסעתי אותה בחזרה הביתה. את הדרך העברתי בניסיונות לסמול טוק. לא שאלתי מה קרה, והיא מצידה לא טרחה להסביר. שתי משוואות, נעלם אחד. תמיד שנאתי את האלגברה של מערכות יחסים. תמיד שנאתי להרגיש מִספר. כצפוי, אפילו לא ביקשתי את הטלפון שלה כשהורדתי אותה. בשביל להרגיש כל כך רע ומבולבל אני לא צריך אף אחת. ברוך השם יש לי כמעט 30 שנה של להיות פולני, זה חלק מהקידוד הגנטי שלי.
בסופו של דבר זאת מדינה קטנה, ומספר חודשים לאחר מכן, קומבינציה של חברים של חברים, בקבוק וודקה ואז עוד קצת, ומצאתי את עצמי שוב לבד איתה. העברנו את הערב בשיחה על מהות, תוכן, משמעות ועוד נושאים שוליים שכאלה. נרדמנו מחובקים ללא סקס אבל קרובים הרבה יותר (גם לגברים היום מותר לכתוב ככה, מסתבר).
זרמתי איתה לכל פניה שלקחה, לכל גיא והר
ואז שכבנו. יצא שבמהלך חיי כבר עברתי זוגיות ארוכה ועוד כהנה וכהנה אירועים נקודתיים עם בחורות שונות. אבל מעולם חוויתי אינטימיות מינית מסוג שכזה. מגע מפוחד מהול בצורך מזוקק. באותו ערב שימשתי תפאורה לצורך הזה, לכמיהה. הייתי הכלי שעליו היא דהרה מחלומות רעים שרדפו אותה. תשוקה לא היתה שם, חלילה אהבה. זרמתי איתה לכל פניה שלקחה, לכל גיא והר, מנסה להעניק לה מעצמי את כל אותם הדברים שנראה שהיתה זקוקה להם. בתנועות גורפות רחבות החלקנו יחד, קדימה, ובצעקה מפלחת בודדת היא קרסה עליי בדמעות.
מייל חדש שהופיע לי ממנה בתיבה לא הפתיע אותי. נשארנו בקשר חברי גם אחרי אותו הערב, כך שפתחתי אותו בלי להיות מוכן למה שעמד להתברר לי. שאותה בחורה היתה קרבן לאונס מספר שנים לפני ששכבה איתי, ושאני הייתי הגבר הראשון מאז.
בום, פטיש חמש קילו לסרעפת. למה אני מרגיש כל כך רע? מיד אני מנסה לחשוב אם הייתי בסדר באותו הערב, האם התחשבתי מספיק, האם הייתי קשוב לצרכיה, אבל בלבי ידעתי שזה לא זה. אלוהים אהב אותי באותו ערב למזלי, והשקעתי בה את נשמתי, כך שמהצד הזה לפחות אני מכוסה.
תחושת הקלה מענגת של קדוש מול בחילה גואה של שטן
אז ממה אני מרגיש רע? מהקולקטיב. אינני יכול לנתק את עצמי מתחושת השותפות והאחריות הקיבוצית שלי הנגזרת מכך שאני גבר ומהפעולה הדומה/הפוכה שלי ושל המנוול. ההיגיון יכול להסביר מילים כמו "רצון" ו"כפייה" ולהפריד ביניהן מתודית. האם הן ממחישות את האחריות שהיתה עלי באותו ערב כגבר? את המשמעות? האם אמורה להיות מוטלת עליי אחריות שכזו, מבחינה חברתית?
מעולם לא הרגשתי כה חצוי בין תחושת הקלה מענגת של קדוש מול בחילה גואה של שטן. מתי אני ה"חתום מעלה" ומתי "כל הגברים"? שכן אם לא ניתן להפריד, אז אני וההוא באותה קבוצה. האם אנחנו באותה קבוצה בעיניכם? האם נבזיות היא פרטית או קולקטיבית? אינני יודע. כולנו אומרים "הגרמנים בשואה" וברור שמדברים על הנאצים. ומה על אותו חסיד אומות העולם שהיה בעוונותיו גרמני? האם עליו להכות על חטא בשל השתייכותו לקבוצה המבצעת פשע, למרות פעולותיו ההומניות?
אינני יודע את התשובה, אני יודע רק דבר אחד: כשהיא בכתה, לא הבנתי.
אנא, אנא, סלחי לי על כך.
לפנייה לכתב/ת 
האם המבט שלה היה עקום, או שמא העקום זה אני?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
