נחל יבנאל: אין קיץ לילדות

בימי ילדותי הרחוקים נראתה לי תמיד הירידה ממישורי השדות של הגליל אל בקעת יבנאל כחזון הקיץ וחופשתו, שאז היו הורי שולחים אותי לחברים בעמק הירדן, מקום שגם הוא נתפס בעיני הילד שלי כמשהו שהררי החושך לעומתו הם יעד לטיולי גן הילדים. באותה ירידה אל יבנאל, היה בכתמי הירק של הקנים, בקבוצות הדקלים הקטנות ובנגיעותיו הקלילות של הוורוד ההרדופי בשטח צהוב הפנים שנשף להט אינסופי, משהו מן הפיתוי המקל על העין. בבגרותי הפכו אלה למושאים כמעט אירוטיים של היופי הבלעדי המבצבץ מבעד למסכה הזועפת של הקיץ שלנו, ועל גבול האירוטיקה הזו נעים עד היום כמעט כל מחזות המים של נחל יבנאל, הוא נתיב הקיץ שלי בדרכי הישנה אל החופש וה"חברים".

זהו גם המקום היחיד בארץ שבו נוף סוואנה אמיתי, שאין כמותו לירק ולפרחים בחורף וללהט חורש אפריקאי בקיץ. זה האזור האחד, מבקעת באר שבע וצפונה עד גבול הלבנון, שבו הנוף לא מופר ולא מושחת בכבישים, בקווי חשמל, במחצבות ובשאר מרעין בישין. הוא גם מהאחרונים בארץ שבו החקלאות עדיין נחשבת למקור חיים ולדרך חיים ואין בו אפילו שטח צבאי אחד סגור שבו יורים, מפציצים ודורסים.

יש בו את כל אלה, אבל כה מעט מכירים אותו. כי אין לו יחסי ציבור‭...‬

מן הסתם, אני חולק כאן תחושה שלה היו שותפים אלפים, אשר בדורות הרבים שעברו מאז שהנחל הזה התחיל להיות דרך נעו בו בדרכם מן החורן אל מחסני הנמל בעכו – אסם תבואה מזרח תיכוני מקומי – שגם לה יש עבר לא רע בממד הארצישראלי של קורות העיתים.

אותם הולכים בנחל הזה ממעברתו בירדן, בין דגניה ובית זרע של היום, אל עכו וחזרה, נעו בחבורות של נהגי גמלים ופרדים עמוסי תבואות – שעורה וחיטה, ודוחן ודורה, וכל מה שאנשים מן היישוב ושלא מן היישוב צורכים – ומן הסתם חזרו לבתיהם עם תום מסעם בן שלושת השבועות, עמוסים בכדים של יין וסחורות נאות של שיראין וחלאים לנשותיהם שנותרו מאחור, והם שמחים וטובי לב, עליזים ומלאי סיפורים על בתי המרזח של עיר הנמל ועל קובותיה, וכיצד בילו בין קרקיפי הנמל ואורוות בהמותיהם בזלילה להתפקע, בשתייה לשוכרה ובמתן אתנניהם לאור מנורות השמן בטרם צאתם למסע בחזרה.

כל אלה נתנו לנתיב הנחל את שמו – דרך החורנים. ותיקים שעודם חיים בינינו עוד יודעים לספר על שיירות המשא של עלומיהם הרחוקים, שהיו מתנהלות במורד הנחל או במעלהו, וחונות פה ושם בשעות החמות על כתמי הירק ובשולי הדקלים של ואדי פיג'אס, כך הוא נקרא בטרם המפה הישראלית.

בימינו, רק שוטה יטריח את עצמו לכתת רגליו בנתיב החורנים הזה. במורד נחל שרונה – יובלו של נחל יבנאל ומורד דרך החורנים – סלול כביש למהדרין, שממנו נראים עין שרונה, שהוא מבוע נאה ובית מעיין רומי מאבן, וגם עין דק ועין ניסן, שהם לחלוחיות של כלום אבל די בהן להביא ירוק וורוד של קיץ אל האדמה הלוהטת.

הדרך עוברת ביבנאל עצמה, שהיתה נאה וציורית והתכערה כיעור גדל מיום שהשחיתוה אנשי חסידות ברסלב, המעידים בכל פינה על קיומם הבוטה ועל אמונתם האלימה וחזקת היד. ומיד לאחריה חדלה הדרך מלהיות כביש, וחוזרת אל עברה בצורת דרך עפר, אלא ששוב אין אף גמל אחד לרפואה עובר בה, ואין שיירות מחפשות צל מתחת לאמירים הנמוכים והרחבים של עצי השיזף במדרון והתאנה על המים. במקומן מקרטעים שם כלי רכב נאים שיפים לצלוח מכשולי סלעים ובוצות ומים, ונהגיהם נהנים הנאה מרובה מעינויי הדרך ומהאבק, ספונים בקרירות שמאחורי שמשותיהם ומדי פעם מגיחים ברגליהם והולכים לצווח צוויחות של גיל, בדיוק אל אותם המקומות שפעם היו הגמלים והחמרים ואנשי השקים והמרכולת נותנים בהם מרגוע לגופם הלוהט ולרגליהם הבצקות.

כך הוא עין פטל, שהיה עין אם אלעלק ועין כוש – שאשמח מאוד לדעת מה היה שמו לפני שגיירוהו כהלכה ועשוהו כוש – וכך בריכות הנחל הקטנות שנחבאות בצל העצים ובחישות הקנים הנעים תמיד ברוח הקלה, לבין כובדם המאיר של שיחי ההרדוף שלעולם לא ינועו ברוח, אלא אם היא מתהוללת ומעלה נד של אבק חום ורע מעמק הירדן.

ועוד בשולי נחל יבנאל מקומו של האדם הקדמון בעוביידיה, וחורבותיו של הכפר עוביידיה וטחנות הקמח שלו, שנמחו עם הכפר ועם אנשיו בימים של מלחמה. סופו של הנחל שאפיקו דועך אל נהר הירדן קרוב אצל המקום של אום ג'וני, שהוא מקומה הראשון של דגניה, שהיא סיפור גדול ואחר.

גם בזה וגם בזו הלכו שיירות, אלו נסתייעו למנוחתם בחאן לוביה (מסכנה) הגדול שנמחה מעל פני האדמה והיום בנוי עליו צומת גולני, ואלה נתנו מרגוע לגופם ולבעירם בחאן אתג'אר, ששרידיו הנאים קיימים עד עצם היום הזה מול בית קשת (על כביש ‭.(65‬