לרקוד עם פשפשים
אף פעם לא חשבתי על זה שההורים שלי התחתנו. אולי בגלל שהם תמיד היו שם. כשצריך אותם, וגם כשלא. הורים זה כאילו פשוט וברור, משהו שנולדים איתו, וברור גם שהם התחתנו. כשאני רואה אותם צעירים ויפים וכנראה גם תמימים נורא, אני מבין עד כמה שום דבר לא היה פשוט
כוסות שמתפוצצות איך שנוגעים בהן
"חתונה אז היתה שמחת עניים”, אבא מסביר לי, "הזדמנות לצאת מהבית, להפגש עם אנשים וגם לתפוס איזה עוף. תליתי על לוח המודעות בבנק איפה שעבדתי הזמנה כללית, והחבר'ה חשבו - יש ארוחת ערב, למה לא לבוא? מביאים סיפולוקס או כוסות עם רקדניות ספרדיות, כוסות דקות כאלה, שמתפוצצות איך שנוגעים בהן. היו עוד כמה אנשים שריחמו והביאו 10 לירות במתנה. זה נחשב אז סכום די מכובד. הזמנו 200 אנשים ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי אחרי שראיתי כמה אנשים נכנסים. אוכל היה לכולם, אבל היה צריך להזיז אנשים שמאלה וימינה, החוצה, ולפנות מקום לאלה שעוד לא אכלו”.
מה אכלו שם? עוף מכובס, תפוחי אדמה ונדמה לאבא שלי שהיה גם מרק, אבל הוא לא מוכן להתחייב על זה. מה שכן, כשהזכרונות נשפכים, הם פשוט מציפים אותו בערגה: "החברה הכי טובה של אמא הביאה לה ואזה מפוצצת וחברה אחרת הביאה לאמא קופסא לתפירה, כנראה היא חשבה שאמא שלך תפתח מתפרה אחרי החתונה. אחרי שחזרנו מהירח דבש, לקחנו את כל המתנות לרחוב החלוץ והחלפנו אותם לדברים שהיינו צריכים בבית".
בשנות ה-70 בקריית ביאליק, הייתי בטוח שיש לנו הכל
מה שהדהים אותי מסיפור החתונה, היא העובדה שההורים שלי היו עניים. כלומר, בסטנדרטים של היום. סבא ליאון, אבא של אמא, חזר הביתה מאושר יום אחד וסיפר שלמישהו בעבודה היה כאב בטן והוא הלך הביתה, “אז קיבלתי ממנו את הסנדוויץ' ביצה". המצב בצד של אבא היה קצת יותר טוב – לפני החתונה הוא עבד במפעלי ים המלח וצבר 3,000 לירות וסבא יונה היה מנהל-עובד בצרכנייה, אז ככה שיצא שאמא התחתנה טוב. אבל הרוב היו אז כמותם. לרוב לא היה אוברדראפט בבנק, כי לא היה להם חשבון, הם לא נסעו הרבה לחו"ל (אבל זאת לא חוכמה גדולה, כי לא עבר הרבה זמן מאז שהם הגיעו משם) וכמובן שלא היה מה בכלל לדבר על אוטו, חוץ מאוטו ברקוביץ', השכן הנודניק. אבל באמת שלא היה להם כסף. זה די הפתיע אותי פתאום לגלות, כי בשנות השבעים בקריית ביאליק היתי בטוח שיש לנו הכל.
רגע לפני שאני מגיע לאיזו תובנה חשובה, אבא שלי עוצר את הכל. "יומיים לפני החתונה היה לי קלקול קיבה", הוא נזכר שוב בערגה, "כי אכלתי איזשהו נקניק מקולקל. הלכנו לאיזה רופא שסבתא אומי הכירה. היה לי כאב בצד, אז הוא אומר לי, אתה כל הזמן לוחץ על הצד הזה. תפסיק ללחוץ לא יכאב לך. ובאמת שהפסקתי ללחוץ, הפסיק ללחוץ לי”. אני לא רוצה להכנס לזה, אבל לצאצא הראשון שהוא הביא לעולם הוא קרא אייל, והבחור שיכלל לדרגת אמנות את החלק הזה באופי שלו. אתם קוראים לזה היפוכונדריה. אנחנו מעדיפים שתתייחסו אלינו כאל מאותגרים בריאותית.
כשאבא ואמא עמדו מתחת לחופה היא היתה בת 19 והוא בן 25. הם הכירו במסיבה אצל בתיה בוזמן. "יצאנו חצי שנה”, אמא אומרת, "ובפעם הראשונה שהגעתי אל סבתא לאה היא ישר דיברה איתי על חתונה. לא ידעתי מה נפל עלי. אחרי שלושה חודשים שיצאנו, אבא ביקש את ידי – הוא אמר לי שהוא אוהב אותי וביקש שנתחתן. מייד הסכמתי. זה לא היה חריג להתחתן בגיל הזה. זה היה די מקובל. אצלי זו גם היתה אפשרות לברוח מהבית ומהאווירה הנוראית והדכאונית ששררה בבית". אני לא רוצה להכנס גם לזה, אבל מי שראה את טאטי דניאל ראה גירסא מרוככת של סבתא אומי. האישה הייתה - אני אנסה להיות מעודן - בעייתית.
זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהתאפרתי
אמא רצתה חתונה גדולה, "אבל המצב הכלכלי אצל סבא וסבתא היה קשה מאוד, הם לא יכלו לתרום כלום. הנדוניה שלי היתה חצי פריג'דר שהם התחייבו לקנות לנו לבית החדש. לא היה מה לדבר על אולם גדול. אני ממש השתוללתי כשהתחילו לדבר איתי על אולם קטן, אבל לא היתה ברירה".
אז באולם חסכו, אבל לא בחתן-כלה. אמא ממשיכה: "לפני החתונה הלכנו, כמו העשירים, לסלונים הכי יוקרתיים, למדוד שמלות חופה. לקחתי שמלה ארוכה, רחבה ויפה מאוד. תספורת עשיתי ב'סלון קלרה', אז היא מאוד נחשבה. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהתאפרתי. אחר כך הלכנו להצטלם ב'פוטו אלכסנדר', ברחוב הנביאים פינת הרצל. אבא לבש חליפה שנקנתה בהמון כסף. הוצאנו המון. סבא יונה הגיע עם חליפה ישנה , כששאלתי אותו למה הוא לא קונה חליפה, הוא ענה – אין כסף, אבל היתה לו בכל זאת חליפה מכובדת. אז היה בסדר”. בטח בסדר. סבא המסכן לבש חליפה ישנה בגלל שאמא גמרה לו את הכסף על "סלון קלרה".
אבא שלי חושד עד היום שחלק מהחתונה מומן ממקורות שנקראים היום השוק האפור ואז הם נקראו המכולתניק: “בן אדם שהיה צריך כסף, היה מלווה מבעלי חנויות או מסעדות בריבית קצוצה. לרוב האנשים בכלל לא היה חשבון בבנק. את המשכורות היו מקבלים במזומן במקום העבודה. אני חושב שככה סבא יונה השיג חלק מהמימון לחתונה, אבל אני לא יודע את זה בפירוש. בכל מקרה, כשהם עברו דירה לחיפה, סבא השאיר לנו את הדירה שלו בקריית חיים. שם אתה נולדת".
אמא אומרת שהיא היתה מאוד נרגשת בחתונה: "אחרי החופה התחילו אנשים לבוא ולברך אותנו. הרב עדיין לא אמר לנשק את הכלה, אז אבא רץ אחרי וצעק 'עוד לא נישקתי את הכלה'. הוא היה מקסים". אחרי זה הם נסעו לירח דבש. בנתניה.
***
אף פעם לא חשבתי על זה שההורים שלי התחתנו. אולי בגלל שהם תמיד היו שם. כשצריך אותם, וגם כשלא. הורים זה כאילו פשוט וברור, משהו שנולדים איתו, וברור גם שהם התחתנו. שאר הפרטים פחות חשובים. דווקא עכשיו, כשאני רואה אותם צעירים ויפים וכנראה גם תמימים נורא, אני מבין עד כמה שום דבר לא היה פשוט. אולי זאת לא היתה הכוונה של הפרוייקט הזה, אבל בזכותו הרווחתי עוד כמה פיסות מהפאזל הזה שקרוי ההורים שלי.
דברו על זה בפורום מתחתנים
הערה: גודל תמונה מירבי: 800K
