משבית שמחות

אמרו לי להנמיך ציפיות. אמרו לי שברט רטנר ("רישיון לגנוב", "שעת שיא") הוא חדשות רעות. אמרו לי שבלי בריאן סינגר, שהחליט לנטוש את "אקס מן 3" כדי להתעסק עם החנון הכל-אמריקאי-הכל-יכול, זה לא יוכל להיות אותו דבר. אז אמרו. אז הנמכתי. לא עזר.

"אקס מן", העיבוד הראשון לסדרת הקומיקס הפופולרית, המסועפת והמורכבת להחריד שיצרו ג'ק קירבי וסטן לי אי שם בשנת 1963, היה סרט קומיקס טוב – מלוטש, אפקטיבי, קצבי, עם פתיחה שנדמה שנגנבה מ"רשימת שינדלר" ושנתנה לו מקדם משמעות מיידי. "אקס מן 2", סרט ההמשך, היה סרט מצויין, בכל קנה מידה – מלוטש, אפקטיבי, קצבי, עם פתיחה עוצרת נשימה שהציגה מוטאנט בחדר הכי סגלגל בעולם עם הרקוויאם של מוצארט ברקע, ומשם הסרט רק המריא. "אקס מן 3", שיש לקוות שאכן יהיה הסרט האחרון בסדרה (אלא אם בריאן סינגר יפסיק לשחק עם קלארק קנט וישוב אלינו) הוא פשוט סרט רע.

אז נכון, איאן מק'קלן יכול להתעלות גם מעל שורות הדיאלוג הכי מטופשות ביקום הידוע. נכון גם שיו ג'קמן אוחז בכריזמה קולנועית מרשימה, אפילו כשהוא מבצע את אחת הקלישאות הקולנועיות הגסות של כל הזמנים – אוחז נערה מתה בזרועותיו כשהמצלמה נעה לתצלום מלמעלה והוא זועק "לא!!!" אל השמיים האכזריים. נכון גם שהאפקטים נותרו, אה, אפקטיביים, היכולות המוטאנטיות מגניבות כתמיד וקלסי גרמר הוא ליהוק מצויין לביסט, רק חבל שבזבזו אותו על הסרט הזה. אבל זהו. באמת שזה מה שיש כאן. אה, ויש גם ספויילרים בהמשך. ראו, הוזהרתם.

מריחות צבע גסות

תקציר הפרקים הקודמים. מתי שהוא במהלך החצי הראשון של המאה העשרים החלו להתגלות מוטאנטים - בני אדם בעלי יכולות על אנושיות הנעות בין קריאת מחשבות לשליטה במתכות, אש, קרח ועוד ועוד. בני האדם הרגילים פוחדים מהמוטאנטים ורודפים אותם בשל היותם שונים. פרופסור אקסבייר (פטריק סטיוארט), מוטאנט רב עוצמה אך מוגבל לכסא גלגלים, המתהדר בכוחות מוחיים שכוללים קריאת מחשבות ועוד זוטות, מקים בית ספר למוטאנטים, שבו הוא מלמד אותם לשלוט בכוחותיהם ולהשתלב כאזרחים מועילים בחברה. מנגד ניצב אויבו בהווה וידידו לשעבר, אריק לנשר (איאן מק'קלן) המכנה את עצמו מגניטו, שתומך בהפרדת המוטאנטים משאר בני האדם ומשוכנע שהם הגזע העליון החדש.

העלילה המופרכת של "אקס מן 3" שואבת את עמוד השדרה עשוי האדמנטיום שלה מסאגת "הפיניקס האפלה" של הקומיקס, שבמרכזה מוטאנטית בעלת כוחות בל ישוערו, ג'יין גרי (הסרט, כמובן, מתעלם באלגנטיות מהסיפור המקורי שהופיע בקומיקס). אותה גרי נחשבה למתה בסופו של הסרט הקודם, אבל עכשיו היא חוזרת, ולפי כל הקלישאות בעולם, היא כועסת. מגניטו מנצל את כוחותיה במתקפה על יעד חדש – חברת תרופות שפיתחה תרופה למוטאנטים, זריקת פלא המעלימה מיד את כל כוחותיהם המיוחדים. מרגע זה, דמויות מרכזיות ילכו לעולם שכולו טוב ויהיו הרבה פיצוצים. הבעיה היא שכדי להגיע לנקודת המגניבות הזו, חייבים לעבור סרט מקרטע, נטול קצב, עם תסריט פרימיטיבי, גס ובוטה.

סינגר השתמש בסרט הקודם בסדרה כמטאפורה עשויה היטב על שונות בכלל והומוסקסואליות בפרט, ואם זה נראה לכם כמטלה מוגזמת מדי לסרט קומיקס פשוט, כנראה שלא ראיתם אותו. הוא הצליח ליצור את אותו יצור כלאיים משונה – סרט אקשן בעל אלמנטים של מחשבה, עומק ועידון, בו השילוב בין הפעולה למסר רק פועל לטובתם של שני המרכיבים. ב"אקס מן 3" הוחלף הניסיון האמיץ והמעניין הזה במריחות צבע גסות שמנסות בכל הכוח לתת לנו את התחושה שאנחנו צופים באיזה משל פוליטי חשוב, עם אזכורים למיליציות חמושות, טרוריזם ופיצוצים במרפאות הפלות (פה, כמובן, מדובר במרפאה שבה מזריקים למוטאנטים את התרופה שמרפאת אותם).

לכאורה, כל הנושאים שכל כך מעסיקים את אמריקה של ימינו, אך למעשה, גיבוב לא ברור של אג'נדות, שבמקרה הטוב רק מפריעות להנות מהאפקטים, ובמקרה הרע הופכות את כל העניין למגוחך לחלוטין. גם כשכבר מגיעים לנקודה שבה הסרט אמור להתחיל לצבור תאוצה (היינו, נקודת הפיצוץ), התסריט עושה ככל יכולתו להכשיל את האפקטים, אם בעזרת שורות דיאלוג גרועות ואם בעזרת פתרונות עלילתיים מטופשים וחסרי כל הגיון פנימי. שוב ושוב מגיע התסריט לנקודות מפנה, ושוב ושוב, רטנר ותסריטאיו פונים בפניה הלא נכונה, זו שאין ממנה מוצא.

למעה נדמה כאילו הסרט נכתב מהסוף להתחלה. הבמאי והתסריטאים (סימון קינברג, זאק פן) ידעו מה הם רוצים שיקרה בסוף, ופשוט הינדסו את הסרט, תוך שהם רומסים ברגל גסה אפיוני דמויות, אהדת קהל, מורכבות עלילתית ומה לא, כדי שיגיע לנקודה שבה הם רוצים שיסתיים, זו שממנה נוכל להתפנות באנחת רווחה לשני הספין-אופים המתוכננים לסדרה, זה בכיכובו של וולברין (יו ג'קמן עם פאות הלחיים המרשימות ביותר שנראו מאז מותו של אייזיק אסימוב) ומגניטו. כל שאר הדמויות לא באמת חשובות להם, לכן ניתן להיפטר מהן, ברישול, במהירות ובאגביות מעצבנת. ואם כל זה עדיין לא שכנע אתכם שמדובר בסרט גרוע, ואתם מצפים רק לאקשן עם אפקטים מרהיבים, ולעזאזל עם הגיון פנימי, עלילה סבירה וכתיבה טובה, נסו להיכנס לאולם רק אחרי ארבעים דקות. אולי לא תבינו מי נגד מי ומה לכל הרוחות קורה כאן, אבל האמת, שזה לא ממש משנה. אמרו לכם להנמיך ציפיות, לא? לא יעזור.