במדבר: אחדות ושבטיות

השבוע אנו נכנסים לספר במדבר, הרביעי בספרי התורה. הפרשה כולה עוסקת בעיצוב וסדר השבטים כהכנה לנסיעתם לארץ ישראל. כדאי לזכור שבפרשה זו מתוכננת הדרך לארץ במהלך לא ארוך של כמה ימים. עוד לא עברנו את האירוע המשפיל של המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה; עוד לא נענשנו בהליכה חסרת פשר במשך ארבעים שנה במדבר. בפרשה הזו הכל עוד אופיטימי: מתכוננים לנסיעה הביתה.

השבטים מסודרים מסביב למשכן ולארון העדות, עליהם שומרים הכהנים. לכל שבט מקום מדויק ולכל שבט דגל עם צבא וסמל, כפי שאומרת לנו התורה: וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. אפשר לחשוב באופן מאוד פרקטי על תפקידם של הדגלים במבנה המחנה היוצא לדרך; כל אחד מזהה את מקומו על פי דגל השבט. אולם המדרש מצא לנכון להסביר את נחיצותם של הדגלים באופן אחר לגמרי.

בספר שיר השירים נאמר: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה". על המילים האחרונות דרש ר' יהושע מהכפר סכנין שבגליל התחתון (סוף המאה השניה לסה"נ): אמרה כנסת ישראל, הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין זה סיני, ושם ראיתי מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, וראו עיני טקסים של מעלה ואהבתי אותם, באותה שעה אמר הקב"ה למשה הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים יחנו בדגלים.

על פי הדרשה הזו, כל עניינם של הדגלים בא לעולם שלנו מעולמם של המלאכים. ברגע קסום כלשהו ראתה "כנסת ישראל" (ביטוי לקולקטיב הלאומי שלנו) איזה עולם קסום ומשכר, הדומה למרתף של יין, ושם הסתדרו המלאכים, כל אחד ודגלו. לכל מלאך שליחות אחרת, לכל מלאך תיוג אחר, לכל מלאך צבע אחר. אין שני מלאכים שעושים את אותה שליחות. פנתה "כנסת ישראל" לריבון העולם בתאווה: "גם אני רוצה דגלים". אמר להם: רוצים - יהיו דגלים. זהו שנאמר בשיר השירים "ודגלו עלי - אהבה".

המדרש מתעמת עם אחת הסוגיות המטרידות ביותר את החברה הישראלית - שאלת האחדות והשבטיות. כל אחד מאיתנו חי

באיזו "מדורת שבט", עם הצבע שלו, השפה הפנימית, הדאגה המקומית, הסולידריות היחסית. המושג "כנסת ישראל" הומר ל"שבטי ישראל". כל שבט שומר על מדורתו, על צבעו ודיגלו. לעתים יש מאבקי כוח בין שבט לשבט: השבט הכתום רוצה להדיח את השבט הכחול; השבט השחור מבקש להעצים את כוחו על חשבון צבע החול.

אולם יש גם שלב מתקדם יותר במערכת השבטית, שבו כל שבט מתבצר סביב דגלו ומתעלם לחלוטין מהשבט השכן. לא עוד מחנה החונה מסביב לרעיון מרכזי, לא "עדת ישראל", אלא רפובליקות ופדרציות של שבטים, שהקשרים שביניהם הולכים ומתרופפים. מדי פעם בא איזה כוח חיצוני, מכיוון איראן או חמאס, ומדביק את השבטים באיזו ברית גורל מייאשת. אך בהיעדר עננים שכאלה, מתפזרים השבטים ומתנתקים אט-אט מהחוט הסמוי שקושר ביניהם.

יש בה בשבטיות הרבה ברכה: היא מגוונת אותנו, היא מעשירה אותנו. בשונות שביננו יש סיכוי ליצירה הרמונית גדולה, אך רק בתנאי אחד: שכל הצבעים מכל הדגלים יתמזגו לתמונה אחת. "איש על מחנהו ואיש על דגלו", אך כל הדגלים מכוונים לתכלית משותפת של מסע ארוך, "יחד שבטי ישראל" לנטיעה מחודשת בארץ.

הרב ד"ר בנימין לאו, ראש קהילת רמב"ן ובית המדרש בבית מורשה בירושלים