אהבה בת עשרים: בטבעת זו
קיוויתי שאולי במקום להתעמת בבית המשפט נצליח עוד לשבת מחובקים, חוגגים ירח דבש שני, מחדשים אהבת נעורינו. הנס לא קרה. 20 שנות נישואים, אצורות בטבעת עגולה אחת. בתום היום העצוב הזה אני מסיר את הטבעת שעל אצבעי, מפר חד צדדית את הברית שכרתתי איתך. מכתב גלוי של בלוגר
"לא הסתכלתי ביום שישי על ידך, האם אתה עדיין עונד את טבעת הנישואים?"
עניתי:
"עונד".
20 שנות נישואים, אצורות בטבעת עגולה אחת.
* * *
התחתנו חודשיים לאחר פטירת אמי, חמישה חודשים לפני פטירת אבי. 1984. תשמ"ד. אבא עוד הספיק להיות נוכח בחתונה, אבל את בנותיי כבר לא הכיר. הייתי בן 25, צעיר מכדי לאבד הורים. את התוכניות למסיבת חתונה גדולה גנזנו, ובמקומן קיימנו אירוע נישואים צנוע, בהשתתפות משפחה מצומצמת ומספר חברים. בין החברים היה גם החבר ה"מאוחר" של אשתי מהתיכון, זה שימלא 20 שנה אחר כך את החלל, זה שנוצר עם לכתי, ולאחר שהבינה שאהוב נעוריה הראשון והעוצמתי מבית הספר לא יספק את הסחורה.
* * *
מאז שראיתיה צועדת, בחולצתה הגברית החומה שהתחבבה עלי, אי-שם בשנת 1982, עברנו כברת דרך ארוכה. לא דבר של מה-בכך. התאהבות, חיזור, פעימות ראשונות של חיים משותפים.
"לך עשיתי בגדי כלה, כך ממילים,
ומכנף ערפילית קלה, אור וטללים,
ומיטה לך הצעתי גם - חי אלוהי!
שיהיה לך גם טוב, גם חם, בין זרועותיי".
(מתוך "הגבירה בחוּם", גירסה עברית: יעקב שבתאי)
חתונה. לידה ראשונה, מעבר לדירה חדשה - בית משלנו, ועוד לידה ועוד לידה. שותפות. בנות שגדלות באהבה. אינטימיות. קירבה. שיחה. צלילים. מילים. ברית. 20 שנה. עד רעידת האדמה.
* * *
גם היום, אחרי המבול ששטף ממש את הכל, אני מוקיר את מה שהיה. אם תשאלו אותי האם אפשר לשמר אהבה, גם אחרי 20 שנה, אני אומר - למרות שאשתי ניסתה להוכיח לי אחרת - שהתשובה היא חיובית. זכיתי. האם חייתי בגן עדן של טפשים? ייתכן. נדמה לי שעדיף להיות טיפש מאשר לוותר על גן עדן, או כמו שכתב לי לא מכבר אחד מחברי: אין דין מי שהיה בגן העדן וגורש ממנו כמי שמעולם לא היה בגן העדן ולא טעם מטעמיו.
אתה מלווה את אשתך, בטוב וברע (צילום: סי.די. בנק)
אני יודע שיש עוד אנשים שמרגישים כך, שהצליחו לשמר בלבם אהבה, מלווה בתשוקה לאשה איתה צעדו כברת דרך כה ארוכה. יש בזה משהו יפה. אתה מלווה את אשתך, בטוב וברע - בימים יפים, בימים חשוכים, בימים רזים ובימים מלאים, בימים של רוויה ובימים של צמא, בימים של תהייה ובימים של ביטחון - חושב עליה במהלך היום, דואג לעזור בכל מה שניתן, מצפה לפגישה הבאה, לרגע האינטימי הבא, ללילה שיבוא, ממשיך לראות בה מושא לתאוותיך, מדמיין איך ביחד נזדקן.
באחד משיטוטיי באינטרנט מצאתי סקירה שכתב מנחם בן על ספר שיריו של אורי ברנשטיין - "על אהבה אחת ויחידה". וכך כותב בן: "את אחד משירי האהבה היפים ביותר שאני מכיר, שירו של ארצ'יבאלד מקליש האמריקאי, 'היסטוריה בלתי גמורה', תרגם לעברית, ולא במקרה, המשורר המצוין אורי ברנשטיין. לא במקרה, משום ששירו של מקליש עוסק בנושא שירי לא כך כך נפוץ, שגם ברנשטיין בשירתו מרבה לעסוק בו: אהבה המתמשכת לאורך שנים רבות ואיננה פגה, גם לא במובן המיני. מקליש, בתרגומו של ברנשטיין מספר איך הוא קצר רוח מרוב תשוקה לחכות ללילה שיביא לו את אשתו-אהובתו הוותיקה:
"הנה אוהבים אנו זו השנה העשרים
מיטתנו הוצעה בדמדומים ובבתים רבים...
הצענו מיטתנו בחליפות ירחים רבים
ואור היום עוד ממושך מדי בחלוננו
עד שיביא לי הלילה את המנורה ואותך".
* * *
אלה היו תחושותיי. אהבה בת 20. ציפיה יומיומית לחיבוק, למילה קטנה, להחזקה, לחיבור. קשה להאמין שאני מסוגל לכתוב את הדברים אחרי כל מה שעברתי, אחרי ה"גירוש" מהבית, אחרי הבגידה בחברות רבת השנים, אחרי התביעות הזדוניות שהגישה, אחרי הניסיון לפגוע בקשר שלי עם ילדיי. אבל אני עומד מאחורי מה שאני כותב גם היום, כשאני כבר גרוש, לאחר שכבר ידעתי נשים אחרות, לאחר שברור לי שמה שהיה לא יהיה. גם הכתיבה שלי, המתעדת את האירועים הקשים, אינה נובעת מרגש נקמה כלשהו, אלא מתסכול עמוק שנובע מהפער העצום בין מציאות חיי למה שרוגש בלבי. כזה ריחוק, כזו אימה, כזו שטנה, כזו עויינות. ואין כפרה. חבל. כל כך חבל.
"שני אנשים, אכן, שני אנשים זרים
משני עברי התהום של הרס ואימה.
אפילו על קברי מתינו היקרים
לא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה.
שני מניינים של שנים
ליגיונות של ימים לבנים
שני מניינים של שנים
שהיו למדבר שממה
אל תתחיל למען השם!
אין לדעת מי האשם.
כתמיד: אתה אשם
ואני אשמה
כך מוטל בינינו הזמן,
השנים אשר זב דמן,
המת היקר, הזמן,
תהא נשמתו צרורה...
ואנחנו משני עבריו
כאויבים אחרי הקרב,
ומתינו בשדה הקרב
ואין כפרה".
(מתוך "אחרי עשרים שנה", לאה גולדברג)
* * *
10 ביולי הגיע. יום השנה ה-20 לנישואיי. חיכיתי למפנה דרמטי ביום הזה. רציתי שהיא תתקשר, שנשכח הכל, שנבטל את הדיון המזומן לנו בבית המשפט בעוד חמישה ימים, רציתי לחזור אחורה בזמן, למחוק את התסריט הגרוע של השנתיים האחרונות ולכתוב רומן רומנטי במקומו. הצעתי לה שנבטל הכל, שניסע ללונדון. שנתאחד מחדש. זה לא קרה. אחרי חצות, לאחר שהבנתי שיום השנה ה-20 לנישואיי חלף עבר לו, כתבתי את הדברים הבאים:
נושא: מתיר את בריתנו
תאריך: 11/07/04 00:47
אשתי,
גם היום - 10.7.2004 - יום השנה ה-20 לנישואינו - חיכיתי לך, כמו בכל יום ב-20 החודשים שחלפו מאז הלכת ממני לראשונה. ושוב - לא באת. לא באת. לא אמרת מילה. לא כתבת. לא צעקת. לא כלום. ובאמת ובתמים קיוויתי שאולי, במקום להתעמת בבית המשפט ביום חמישי הקרוב, נצליח עוד לשבת מחובקים על הדשא בהייד פארק, נהנים ושרים יחד עם סיימון וגרפינקל מתאחדים מחדש, הם וגם אנחנו, חוגגים ירח דבש שני, מחדשים אהבת נעורינו. והנס - שוב לא קרה.
ובתום היום העצוב הזה אני מסיר את הטבעת שעל אצבעי, מפר חד צדדית את הברית שכרתתי איתך ושכה החשבתי.
תודה שהיית מה שהיית כל אותן שנים יפות.
מחבק אותך לשלום,
האיש שלך
(דברים שפרסמתי בפורום "להתגרש ולהתחיל מחדש" של ynet, בו כתבתי. לא שלחתי לה עותק.)
כך, בסופו של יום השנה ה-20 לנישואיי, ארבעה חודשים לאחר שעזבתי את הבית, הסרתי את הטבעת והנחתי אותה בקופסת הזכרונות שקיבלתי פעם במתנה מבתי הגדולה. היא עדיין שוכנת שם.
בטבעת זו הרי את
טבועה בנפשי לעד
כדת בני אנוש וילדיהם.
* * *
כעבור חמישה ימים נפגשנו בבית-משפט וכדור השלג המשיך להתגולל במורד חיי. עוד שבעה חודשים של יסורים ותהיות יחלפו עד שאגרש אותה רשמית מחיי, בצער ובכאב שאין לו שיעור.
האימייל של הכותב לאחור
לפנייה לכתב/ת 
