החברה הכי טובה שלי
הילה. השם הזה שלה מצלצל אצלי במיליוני פעמונים כבדים וגורם לי להרגיש הכי קטנה שהרגשתי אי פעם. אפילו שעברו שנים, אפילו שאני יודעת שבבגידתה היא עשתה לי את הטובה הכי גדולה, ואפילו שאין לי ספק שאני אדם יותר בוגר ושלם ממנה - וסביר שזה דווקא בזכות המעשה הנבזי שלה
"שלום", אני עונה, קולי עדיין יישנוני.
"שלום גם לך!" יש שם קול של אשה.
"מי זה?" אני שואלת בקול טרוד.
"נו?! את כבר לא מזהה?" היא שואלת, ובא לי לנתק, כי בחילה לא ברורה מטפסת ומאיימת להתפרץ.
"נו? מי זאת???" אני מבקשת שוב, מסמנת לעצמי שזו הפעם האחרונה. אם היא לא עונה ישירות אני מנתקת ויותר גם לא עונה.
"הילה", היא מזדהה, ואני משתנקת.
"היי", אני מנסה לשוות לקולי שמחה מאולצת.
"מה שלומך?" היא שואלת בקול של פעם.
"הכל מצויין, את צריכה משהו?"
"סתם, התקשרתי... מזמן לא דיברנו".
הילה. השם הזה שלה מצלצל אצלי במיליוני פעמונים כבדים וגורם לי להרגיש קטנה, הכי קטנה שהרגשתי אי פעם. אפילו שעברו שנים על גבי שנים, אפילו שאני יודעת שבבגידתה היא עשתה לי את הטובה הכי גדולה, ואפילו שאין לי ספק שאני אדם הרבה יותר בוגר ושלם ממנה - וסביר שזה דווקא בזכות המעשה הנבזי שלה.
"את שם?" היא פונה אליי מהשאוֹל, כן זו בדיוק המילה, "שאול". למה היא מתקשרת אליי ומפרה לי ככה את שלוותה הנהדרת של השבת הזו? מדוע להחזיר אותי לעברי הצפרדעי כשכבר גיליתי סימנים מובהקים שאני חוזרת להיות נסיכה, מצליחה לעטוף את עצמי בשכבה ועוד שכבה!
"טוב, הילה! מה קרה? למה התקשרת?" ליבי מתכווץ, ואני רק רוצה לנתק לה ולהעיף אותה ממחשבותיי ומהזיכרון שהיא מעלה בי. דמעותיי כבר זולגות, הן לא מחכות לסיום השיחה. אבל אני מאופקת.
נשבעתי להיות נאמנה לה כמו לי
שש שנים של חברות טובה, של אמונה והבנה וכנות שלא חוויתי כמותה מאז. כי היא, הילה כהן, פשוט המסה את כל האשליה. בלקיחת האיש שאהבתי כל כך לאהוב היא גזלה ממני אמונה ראשונית ותום.
בכל שנות החברות של הילה ושלי, נשבעתי להיות נאמנה לה כמו לי, היו לנו מחשבות על שירות צבאי משותף, על דירת רווקות בתל אביב הגדולה, על חתונה ונישואים, על שני בתים צמודים, על בעלים וילדים שגם הם יהיו חברים אמיתיים.
ואז, זה קרה. בדיוק אחרי שיחה של "זה בחיים לא יקרה לי ולך!" כי לא ייתכן שגבר יפריד ביני לבינה, היינו חברות בלב ובנפש. אז בדיוק זה קרה, היא התאהבה בו ונהנתה לעשות לי רע. חודש שלם חייתי בתמימות, מנסה לסלק ממוחי מחשבות רעות, עד שהבנתי שאני עוצמת עיניים חזק וזה כבר כואב, כל ההתעלמות הזו רק מכבידה על הלב.
"את לא יוצאת מהחדר הזה עד שאת לא מספרת לי מה קורה!" קבעתי ביום בו חברה משותפת חגגה מסיבת גיוס, והילה הגיעה אליי לקחת נעליים. היא עמדה מול החלון ודמעות נשפכו מעיניה, כאילו תכננה להראות מסכנה, וליבי נכמר עליה, כי ידעתי שגם אני יכולתי למצוא את עצמי במקומה. אולי זה לא נכון, אבל חיפשתי להתנחם במשהו מציאותי, זה קורה, ועובדה - הנה זה קורה גם לי!
"נפגשת איתו?" אני שואלת, עיניי יבשות וקולי שטני ומרושע, מוכיחה את חברתי הטובה על מעשה נפשע.
"כן", היא מודה בפניי, וכל הנימים שבגופי מתפוצצים לאט, כמו בדומינו, מאפשרים לי להרגיש את הכאב מתפשט ומכרסם אותי.
"כמה פעמים?" אני מתעקשת לענות את עצמי.
"פעם אחת", היא עונה.
אני כבר לא מביטה בה, רק כואבת. "ש – ק - ר - נ – י – ת", אני אומרת. הנעליים שלי בידה, אני יושבת על המיטה, והיא מביטה אל החלון ובוכה.
"טוב, מספיק, צאי מפה". קמתי, פתחתי את דלת חדרי ופילסתי את דרכה ישירות אל דלת הכניסה. פתחתי, נתתי נשיקה צבועה כדי אף אחד לא יידע שרבנו, זה הרי "בחיים" לא יכול לקרות.
כשהיא יצאה מהדלת, מותירה אותי לבד, נפל עליי חושך. הייתי בת 17 וכל התום שבי נמוג. שנתיים התאבלתי על חברה טובה אחת, שלימדה אותי אכזבה ושקר, ועל איש אהוב אחד שלימד אותי יגון וסבל. האיש הזה, שבחיים רחוקים מאלה היה איתי, נשאר איתה ארבע שנים. הנעליים שלי עוד אצלה, גם חלק מהלב שלי נשאר שם, איתה.
לפנייה לכתב/ת 
