מוזיקה למיטיבי-שמע
מי שהגיעו לשמוע את לקט יצירות הא-קאפלה בביצוע המקהלה האנגלית טאליס סקולרס, קיבלו ערב נפלא ביותר. יון פדר ממשיך לדווח מפסטיבל ישראל
המקהלה האנגלית – טאליס סקולרס (Tallis Scholars) - בת עשרת הזמרים (6 גברים, 4 נשים) נחשבת לאחת מהמקהלות הטובות בעולם בשירה מתקופת הרנסאנס. גדולתה באיזה ניקיון שירי מושלם, בקול זך, בצליל מדוייק וטהור, בדיקציה מושלמת ובמוזיקליות עילאית. אתה מקשיב למקהלה הקטנה הזאת ושומע שפע צלילים ומנגינות כאילו עשרות זמרים ניצבים מולך ולא עשרה גברים ונשים צנומים וצנועים למראה. האולם אמש היה גדוש בזמרים חובבים ומקצועיים למיניהם שבאו לשמוע את אנסמבל העל הזה, וכולם השמיעו המיות חדווה נרגשות "אילו קולות! איזו שלמות! כמה נפלא!".
הטאליס סקולרס בהנהגת המנצח ומייסד המקהלה פיטר פיליפס – חוקר ומומחה עולמי של השירה הדתית מתקופת הרנסאנס – שרו באופן מושלם שבע יצירות: הם פתחו בשתי מיסות מאת ג'ון טאברנר (1545-1490) - בכיר המלחינים האנגליים של שלהי ימי הביניים. עברו לתקופת הרנסאנס בשני מוטטים (חיבור מוזיקלי רב-קולי) מאת ויליאם בירד (1623-1543) – גדול מלחיני הרנסאנס האנגלי. ועד לשיאו של הערב: שלוש יצירות משל המלחין הבריטי בן-ימינו ג'ון טאבנר – ואל תתבלבלו בינו לבין טאברנר הבין-ימי. מפרידים ביניהם אות R קטנה ועוד 550 שנה.
המוזיקה במאה ה-16 היא מוזיקה של אלוהים. היא נכתבת עבורו ומתמקדת בו. זו מוזיקה ששואבת את רוחה ויעדיה מהכנסיה. מאזיניה של המוזיקה הזאת הם באי הכנסייה מן המעמד העליון, והקהל האליטיסטי הזה מסוגל להתמודד עם מוזיקה "מדעית" שכזו. מדובר בפוליפוניה – מוזיקה רב-קולית שבה יש לכל קול במקהלה מנגינה עצמאית משלו. למאזין בן-ימינו, המורגל בהרמוניות אחדותיות, עלולה השירה הזאת להישמע מורכבת ומסובכת מעין כמותה. ואכן מלחיני אותה תקופה התחרו ביצירת מנגינות המורכבות מקולות רבים ככל האפשר, שדומים במבנם המסובך ליצירות הארכיטקטוניות של אז. חישבו למשל על כנסיית הנוטרה-דאם שלגדות הסינה בפאריס – מארג של חללים ותת-חללים, צריחים וקמרונות, קישוטים ולולאות אבן. כך גם בנויה המוזיקה הפוליפוניה - מערך טכני מורכב של קולות רבים ושונים שכל אחד שר נתיב משלו בקצב משלו, אך באיזושהי דרך פילאית הם משתזרים יחד לשטיח מוזיקלי עילאי. זה לא תמיד קל להאזנה, אך זה מופלא ביותר. תוסיפו לכך מימד מתון, מופנם, מדידטאטיבי, מהורהר – ותקבלו את תחושת המוסיקה של טאברנר.
בסמוך למותו של טאברנר נולד וויליאם בירד. אצל בירד כבר נשמע קטעי שירה חד-קוליים, והמעבר מטאברנר אליו חושפת את התהליך שעוברת המוזיקה הרנסאנסית: מן הקונטראפונקט הקשוח - אותו מבנה מוזיקלי שבו כל קול מהווה מנגינה עצמאית, לקונטראפוקט הרמוני יותר - שבו ניכרת בין שלל המנגינות שמושרות בו-בזמן מנגינה אחת דומיננטית המבוצעת בידי קול אחד.
ניתן היה לצפות שבשינוי מוזיקלי חד באמת נבחין עם המעבר משני מלחינים אלה בני המאות ה-16 וה-17 אל ימינו אנו, אל יצירות ג'ון טאבנר (יליד 1944). והנה הפתעה. לרגע נדמה שאנחנו עדיין מרחפים בחללה של כנסיה בין-ימית כשמכל עבריה בוקעת שירה גריגוריאנית במיטב ימי עתיקותה. טאבנר האולטרא מודרני אמנם, אך הדתי האדוק, כותב שירה מיסטית שמזכירה לא במעט את השירה העתיקה. אין זו ארכיטקטורה קונטראפונקטית כמו אצל שני קודמיו, אך החוויה שהשירה הזאת מעוררת בשומעיה דומה מאוד: תחושות של התעלות, ריחוף מדיטטיבי, כיסופים וערגה ללא-מוחשי. אם תרצו תחושה של מוזיקה דתית עתיקה עם איזה נופך ניו-אייג'י.
ערב מעניין וחכם בהרכב יצירותיו. ערב נפלא ביותר באיכות שירת המקהלה המבצעת.
