עם הפנים לעולם

נדיר מאוד למצוא בתוך התרבות הרוחנית בת-זמננו קול אחראי, רציני, שלא מציע מקום מסתור מפני האתגרים המורכבים של החיים אלא להפך, נחוש להיענות להם. דווקא מפגש עם קול כזה, שמעוניין ב"עתיד האנושות" באופן מפוכח ושקול, ממחיש עד כמה תרבות ה"שאנטי" וה"ניו אייג'" היא תרבות שמציעה גאולה באמצעות בריחה מהעולם המבהיל והמסחרר שבתוכו אנו חיים.

ובכל זאת, הנה אחד כזה: כריס פאריש, בכיר תלמידיו של המורה הרוחני האמריקני אנדרו כהן ואחד ממפתחי וממנחי השיטה הבינלאומית "תקשורת מוארת". פאריש, שיגיע בסוף השבוע הבא לישראל ויעניק הרצאה וסדנה קצרה, סיים את הראיון הטלפוני שלנו מלונדון במלים: "יתכן שסוג זה של רוחניות לא ימשוך אנשים שממוקדים בבעיות היומיום. אלה עשויים לשאול: מה הרלבנטיות של כל זה בזמן שפצצות נופלות עלינו".

"במקביל", אומר פאריש, "זה גם לא ימשוך אנשים שמאסו בכל הסכסוכים ורוצים לברוח לעידן חדש. רוחניות כזאת יכולה למשוך אנשים שרוצים למצוא משהו חדש ואינם רוצים לברוח מהמצב או לנסות להתחמק ממנו בעזרת מערכת אמונות חדשה שתגרום להם להרגיש טוב, אלא לשנות אותו באמת".

עיסוק גם במימד הגשמי

ואכן, הגישה הרוחנית שפאריש מביא עמו (המכונה "הארה אבולוציונית") מאופיינת יותר מכל בהתעקשות שלה להישאר עם הפנים לעולם. "בעבר", הוא אומר, "אנשים רוחניים העדיפו לעסוק בממד הבלתי נגלה של החיים, אולי מפני שהעולם הגשמי נראה כמקום לא מלבב במיוחד, ומאחר שהם חיו בהקשר הטרום-מודרני הם נטו לומר שהחיים הם מעגליים ומחזוריים: גלגל של מוות ולידה חוזרים ונשנים. במסורת הנוצרית אמרו שאמנם אלה חיים לא נעימים, אבל אחריהם נזכה להשתחרר ולהגיע לגן עדן. הנטייה היתה להתרחק מהחיים הנוכחיים באמצעות רעיונות על הגלגול הבא או על חיים אחרי המוות.

אולם כעת, בהקשר אבולוציוני, אנו מכירים בכך שהחיים הנוכחיים הם כל מה שיש לנו, ולכן התהליך הרוחני שאנו עוברים הוא כדי שנהפוך למודעים ושנהיה מסוגלים לתפקד כך בינינו כבני אדם; למצוא דרך לחיות מתוך מודעות קולטיבית שונה. כשזה הופך לדבר החשוב, לפתע אתה לא מעוניין להשתחרר מהעולם. להפך: אתה מרוצה להיות לגמרי עמוק בתוך תהליכי החיים ולהיות מעורב בהם, אבל בדרך שהיא אמיתית – הלוקחת בחשבון את האחדות שהיא שורש החיים".

כשפאריש מדבר על משמעות החיים, התיאור הנלהב שלו מותח את גבולות התודעה הנוכחיים. ה"הארה האבולוציונית", שהיא שילוב של "החוכמה חסרת הזמן של המזרח" עם "התפתחות התודעה של המערב", נסמכת הן על ידע קוסמולוגי-מדעי בדבר המפץ הגדול והתהוות היקום והן על אינטואיציות של מדיטציה עמוקה.

שילוב זה מביא אותנו להבנה שהתפתחות רוחנית והתבגרות אנושית הן חלק בלתי נפרד מהאבולוציה של היקום כולו. "אנחנו מוותרים על הרעיונות המיתולוגיים על אלוהים וגן עדן וחיים לאחר המוות, כי אנחנו לא באמת יודעים. מה שאנחנו באמת יודעים הוא שאנו חלק מהצמיחה של מודעות שהולכות ונפרשת כבר 14 מיליארד שנה וכעת מתחילה להיות מודעת לעצמה דרכנו. לאור זה אנו מבינים שלא יתכן שכל מיליארדי השנים האלה הביאו את החיים לדרגה שבה הם מודעים לעצמם, רק כדי שעכשיו אנחנו ננסה לברוח מהעולם. זה פשוט לא הגיוני".

הרוחניות של פאריש היא אנטי-תזה לעידן הפוסט-מודרני שבו אנו חיים. הוא מודע לכך שכ"אנשים פוסט-מודרניים מתוחכמים ואולי קצת ציניים, קל מאוד להביט על נושא ההארה האבולוציונית כעוד תיאוריה", אך מזהה גם את "התחושה הפוסט-מודרנית המתוחה וחסרת המטרה שרבים מאיתנו חווים כשאלה: בשביל מה אנחנו כאן? מה התכלית של כל זה? האם כל הסיפור הזה הוא רק בדיחה חולנית?". תחושה זו נפתרת, לאמונתו, באמצעות התנסות ישירה ב"דחף להתפתח, בכוח היצירתי שמניע את כל היקום הזה, בדחף שרוצה להתקדם וליצור את העתיד". מבחינתו, לא מדובר במשהו ערטילאי, מאחר שניתן לגעת בו דרך הצורך הפנימי הממשי שלנו להתפתח.

"הרעיון הזה של הארה אבולוציונית", הוא אומר, "יכול לזעזע אותנו במובן הטוב של המלה, כשאנו מתחילים לקלוט שאנו מהווים חלק מתהליך ההתפתחות של החיים; תהליך שאינו קורה בשבילי – רק כדי שאוכל להיות כאן ולעשות מה שאני רוצה. אנו מבינים שיש כאן תכלית עמוקה יותר, וכעת אנו מסוגלים להיות מודעים אליה ולמלא תפקיד פעיל בכך".

דחף אקסטטי, להט יצירתי ומעורבות מוחלטת

החוויה הרוחנית שאותה הוא מתאר מבוטאת כ"חיוביות יוצאת מגדר הרגיל, דחף אקסטטי, להט יצירתי ומעורבות מוחלטת" – ההפך הגמור לרוחניות של מנוחה והרפיה מוחלטות. על הסוג האחרון הוא אומר: "גישה כזו יכולה לעבוד כשאתה חי במנזר ושקוע כל היום במדיטציה, אבל היא לא יכולה לעבוד בעולם המערבי של המאה ה- 21. צורת הרוחניות שאומרת לך להתנתק מהכל לא יכולה להיות התשובה בימים אלה, כשכל כך הרבה דברים מתמוטטים וכשקיים צורך דחוף למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם מצבים מורכבים יותר ויותר. מגיע הרגע שבו צריך לקום מכיסא המדיטציה ולהתמודד עם דברים. אני לא רואה בחיים המערביים הליכה לאיבוד או תקלה אבולוציונית".

מבחינת פאריש, אחד המפתחות הקריטיים ביותר להתמודדות החדשה שהעולם הרוחני מחויב לה – וגם אחד היעדים הדחופים ביותר להשגה – הוא שימוש בהבנת עקרון האחדות כדי למצוא "רמה גבוהה יותר של מערכות יחסים בין בני אדם". לדבריו "כמעט כל הבעיות בעולם נובעות ממערכות היחסים בין בני אדם. לכן, עובדת האחדות והשלמות המתגלה בממד הרוחני חייבת לבוא לידי ביטוי. בכך, אני מאמין, טמונה ההבטחה של דרך חדשה".

לשם כך פיתח יחד עם אנדרו כהן את השיטה "תקשורת מוארת", ההולכת ותופשת תאוצה ברחבי הגלובוס – שיטה שיש בה, לדבריו, "פוטנציאל עצום במציאת דרכים חדשות לאינטראקציה בין בני אדם ולמציאת פתרונות לסכסוכים. עד היום ניסינו לפתור אותם במשא ומתן ובניסיון למציאת פשרות ולהגיע להסכמות, אבל כאן מדובר ברמה חדשה של תקשורת".

"זו לא קבוצה של אינדיבידואלים, שבה המיקוד הוא פסיכולוגי ואישי, כאשר כל אחד מספר על הטראומות והפגיעות שלו, וזוכה בקבלה עצמית ובחוסר שיפוט מצד כולם. העניין אינו פסיכולוגיה אלא דווקא השאלה כיצד נוכל להתקדם. לכן, המרכז אינו האינדיבידואל אלא פיתוח התודעה. לא מדובר במפגש בין אגואים – איים מבודדים שצריכים למצוא דרך שבה יוכלו לתקשר זה עם זה, אלא במיקוד' על משהו שהוא גדול מאיתנו: תהליך החיים עצמו. אני משוכנע שאם רק היינו יכולים לפגוש האחד את השני מתוך העצמי האמיתי ביותר שלנו, זה היה צעד משמעותי באבולוציה של האנושות כולה".