כבוד הקצין המטריד שוטרות

הכותרת זועקת: "בכיר במג"ב הטריד מינית, העונש: נזיפה". ושוב הופתענו ללמוד על הקלות הבלתי נסבלת של הענישה בעבירות של הטרדה מינית. הפעם נקבע שיא האבסורד באדיבותו של בית-הדין המשמעתי של המשטרה: כראש ענף בטיחות במג"ב, הטריד סגן-ניצב יעקב גנון פעם אחר פעם שתי שוטרות שהיו תחת מרותו. דיבורים, השפלות, נשיקות בפנים ובצוואר וליטוף חזה בכפייה.

כיצד ניתן להשלים עם העובדה שהוא פורש ככל איש משטרה אחר, מקבל פנסיה כמו עמיתיו ויוצא לאזרחות ללא כתם וללא עונש ממשי? ואיך ניתן לחיות בשלום עם אמירתו התמוהה של בית-הדין, שהסיבה לקולת העונש היא פרישתו הקרבה מהמשטרה? מדוע לא תקבע המשטרה שיפרוש עכשיו, טרם זמנו, בעקבות העבירות הפליליות וההתנהגות הבלתי הולמת? מדוע לא תשגר מסר לציבור כולו, כי מעשים שכאלה אינם מקובלים? וכי נשים שעובדות במשטרה יכולות לתת אמון במערכת שלא תפקיר את כבודן, גופן וביטחונן האישי והמקצועי? במיוחד זועק העוול לשמיים, כאשר מדובר בבית-דין משמעתי של משטרת ישראל, הגוף האמון על אכיפת החוק, ואשר ראוי כי יהווה דוגמה אישית בכל הקשור לעבירות פליליות וענישה.

אין זו הפעם הראשונה בה אנו עדים לכך שעובד בכיר, המנצל את מעמדו ומנצל מינית את הכפופות לו, מתחמק כמעט בלי עונש. סלחנותן

של הערכאות השיפוטיות בעבירות אלו אינה זרה לנו. לצערי, אין מדובר בתקדים משפטי או מקרה חד-פעמי בו התחשבו בנסיבות חריגות, אלא בשגרה לא ראויה, בה הצדק אינו יוצא לאור והעונש אינו עולה בקנה אחד עם המעשים. החוק למניעת הטרדה מינית חוקק בישראל אך לפני שמונה שנים. מטרתו הייתה לשנות נורמה התנהגותית של הטרדה מינית, ולתת מענה לכל אותן נשים המוטרדות בעבודה ולא נכנסו לקטגוריה משפטית לפני כן. החוק הוא מהנאורים והמתקדמים בעולם בתחום, אך מה זה מועיל אם משטרת ישראל, שכבר מרשיעה עובד בכיר בשורותיה, מסתפקת בלקנוס אותו ולנזוף בו?

פרופ' קתרין מקינון, אם הפמיניזם הרדיקאלי, חוללה מהפכה חשיבתית כאשר הציבה בפני הציבור את עמדותיה, כי שורש הדיכוי של

 גברים כלפי נשים הוא דיכוי מיני. מקינון סבורה כי המיניות היא התחום שהגדרתו החברתית הפטריארכלית הופכת גברים לשולטים ונשים לנשלטות. התופעות החברתיות של אונס, סחר בנשים, פורנוגרפיה והטרדה מינית מהוות צורות דיכוי שונות, ורק כשנשים תשתחררנה מן האפליה הזו, הן תוכלנה להתפתח באופן עצמאי ולבנות את עצמן. די אם נבחן את חייהן של שתי קורבנותיו של סגן-ניצב גנון ואת החלטת בית-הדין למשמעת, כדי לדעת כמה נכונה היא התיאוריה של מקינון.

בתחילת השנה הזו התפרסמה כתבה על הטרדות מיניות של עיתונאיות ועל אי יכולתן לחשוף את שמות המטרידים, מחשש להמשך קיום יחסי העבודה. לא בכדי דואגות נשים וחוששות להתלונן. והנה שתי נשים שאזרו אומץ אל מול המטריד והמערכת כולה, אך זו לא עמדה בהתחייבותה הבסיסית ביותר לצדק, לא על-פי אמות מידה חוקתיות ולא על-פי אמות מידה מוסריות.

הבחירות האחרונות היו בסימן "חברתי". כבר רבות נכתב על כך שהאשליה הזו הולכת ומתמוססת. אנחנו, הפרטים המרכיבים

 את החברה הישראלית, כבר חסינים. למדנו לקרוא ולהתנתק וכמעט דבר לא מזעזע אותנו; אנחנו ממשיכים הלאה. אלא שהסלחנות של הערכאות השיפוטיות הגיעה גם אלינו, ולא רחוק היום בו הסלחנות הזו תחלחל אל דמותנו כחברה ותעצב את פנינו החדשים. לא הישגים טכנולוגיים ולא פרסי נובל יעצבו את פני המדינה, אלא דמותה המוסרית וחוסנה החברתי. מדינה בה המשטרה מתעלמת ולועגת לכוונת המחוקק בבואה להרשיע בעבירה פלילית, מדינה בה פגיעה בכבודן וגופן של נשים בכל מקום היה לשגרה נוראה, מדינה בה נשים לומדות כי האומץ אינו משתלם והצדק לא יוצא לאור - היא מדינה הצועדת בביטחה ובגאון לעבר החושך.

ציונה קניג-יאיר, מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל ומרצה במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן