חופש

סטונהנג': סוד האבנים השואבות

יש הטוענים שהיה זה אתר פולחן חשוב, יש הסבורים שמדובר בשרידים של שעון אסטרונומי ויש המשוכנעים שזהו מנחת חלליות, אבל אין חולק על כך שבגוש האבנים העצום הזה, המזדקר בדרום מערב אנגליה, כדאי לבקר תמיד ובמיוחד היום, היום הארוך בשנה

נירה ניסקיפורסם: 21.06.06 , 12:56

הכביש המוביל אל סטונהנג' מתפתל בין הגבעות הירוקות והעיירות של מישור סליסבורי, בדרום מערב אנגליה. לפתע, מרחוק, מבין ראשי הגבעות, מתנשאות להן אבני הענק של סטונהנג'. התרגשתי. לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי לוקחת חלק בטקס פגני רב עוצמה ומקדמת את פני השמש.

עם קצת דמיון אפשר אפשר עוד לשמוע תופים קדמוניים (צילום: נירה ניסקי)

אתר מופלא, סטונהנג' (Stonehenge). בלבו של אחו ענק המוקף בכרי דשא מוריקים, עומדות להן זקופות וגבוהות אבנים עצומות, כל אחת שוקלת חמישה טון. ולא סתם עומדות, אלא במעגל, שהכניסה אליו היא מהכיוון המדויק בו זורחת השמש ביום הכי ארוך בשנה, 21 ביוני. אין פלא שמעגל האבנים הענק הזה, או לפחות מה שנותר ממנו, עורר שלל תיאוריות, חלקן מדעיות יותר וחלקן הזויות: יש הטוענים שסטונהנג' היה אתר פולחן דתי הקשור בשמש, אחרים טוענים שמדובר בשעון אסטרונומי, שאולי שימש ככלי עתיק (כבן 5,000 שנה) לחיזוי תאריכים של ליקויי חמה וליקויי ירח, ואם זה לא מספיק מסעיר, אז יש כאלה המאמינים שסטונהנג' נועד לנחיתת חלליות מן החלל החיצון.

בריטניה משופעת באתרים מגליתיים ("אבן גדולה" ביוונית), אולם סטונהנג' הוא

הגדול והמפורסם שבהם. הוא נבנה בשלושה שלבים: המוקדם ביותר היה בסביבות 3,000 לפנה"ס, ובמהלכו נחפרה שוחה מעגלית בקוטר 100 מטר ושתי אבנים גדולות סימנו את פתחה. אחת מן האבנים האלו נותרה עומדת על תלה עד היום. במהלך השנים נבנו מעגלי אבנים ופורקו ונבנו שוב.

השרידים אשר עומדים היום באתר משוייכים כמעט כולם לשלב הבנייה השלישי, בסביבות 2,000 לפנה"ס. האבנים הובאו, ככל הנראה, ממרחק עשרות קילומטרים, לא ברור לגמרי באיזה אופן, והועמדו במעגל בקוטר 33 מטר. מעל כל זוג אבנים הונחה אבן נוספת, כקורת רוחב. מתוך 30 אבני המעגל המקוריות שרדו 17 בלבד. בשנת 1986 הוכרז סטונהנג' כאחד מאתרי המורשת העולמית (World Heritage Site) של אונסק"ו.

מזל שהאבנים לא מתרגשות מהגדר ומהמצלמות (צילום: נירה ניסקי)

נאלצתי לרסן את ההתלהבות. אחרי הכול, צריך קודם למצוא חנייה בחניוני הענק מסביב לאתר, ואז לעמוד בתור לכניסה, לשלם (כ-6 ליש"ט למבוגר), לחצות את מרכז המבקרים וגם את חנות המזכרות העמוסה בגלויות, חולצות, ספרים, מאפרות וכל דבר שאפשר להטביע עליו את תמונת הסטונהנג' המפורסמת. אבל כל הסממנים הארציים האלה לא פגעו יותר מדי ברוח הטקסית המרוגשת שלי, נתתי למודרניזציה לחלוף מעליי וחיכיתי בסבלנות להגיע אל מחוז חפצי.

יצאנו אל השטח הפתוח ושם הוא היה, מעגל האבנים העצום. לא, לא התאכזבתי. נכון שאלו רק אבנים גדולות, אבל היה בהן כח ועוצמה מעבר לנוכחותן הפיזית. התאכזבתי רק כשגיליתי שתקוותי לכרוע ברך לאלת השמש נגוזה, שכן מעגל האבנים מוקף בגדר שאסור לחצות, והמבקרים יכולים רק לצעוד בשביל שסובב אותה ואת מעגל האבנים (בתיאום מראש ניתן להיצטרף לביקורים מיוחדים, בהם ניתן להיכנס גם למעגל הפנימי).

ארכאולוגיה למטרות רווח

הנה אני כאן, במקום שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן, חשבתי לעצמי בעודי משתרעת על כר הדשא הצופה אל האבנים. הנה הוא כאן, מקדש השמש, או השעון האסטרונומי, או אתר נחיתת חלליות עמוסות חייזרים ירוקים, רק מרחק של עשרים מטרים ממני. כך נגזר על התייר מהמאה ה-21 לקבל את העדויות הפרה-היסטוריות - ארוזות באריזה נוחה לעיכול, עם שבילים מסודרים וגדרות ושלטים וזמני ביקור, בלי סיכוי לחוויה אותנטית ומגע חסר אמצעים. זה המחיר שנגזר עלינו לשלם כדי לשמר את האתרים האלה, כי בלי כל זה אולי היה סטונהנג' נהרס מזמן, לטובת בניית בתי הכפרים הסמוכים או אפילו סתם תחת קשקושי גרפיטי.

אבל השקט מסביב, המרחבים העצומים והירוקים, העננים הגבוהים מעלינו ומעגל האבנים שעומד לו בשקט מלא הוד, לא מתרגש מהגדר או מהמצלמות - מעניקים חוויה אחרת. ועם קצת דמיון אפשר להרגיש את הקסם והמסתורין של סטונהנג' נכנסים לתוך הלב. שעתיים סבבנו את האבנים והבטנו בנופים היפהפיים שמסביב. כמעט ששמענו תופים קדמוניים המציינים את שעת השקיעה.

בדרך החוצה, קניתי סנדביץ' עם תמונה של סטונהנג' על העטיפה וגם סימנייה. למזכרת.