הפרדוקס הציוני במיטבו

39 שנים מלאו לכיבוש בשטחים, וישראל ממשיכה בקו הנוקשה שהחלה בו כבר אז, בשנת 1967: לא להידברות אמיתית, לא לפשרות, כן לפגיעה סיטונאית באזרחים. אחרי 39 שנים של הרג וחורבן, ישראל ממשיכה להתכחש למובן מאליו - לזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה עצמאית וריבונית. בכך, ישראל איננה מהווה פרטנר לשלום.

על אף ההתרברבות הישראלית המטופשת והמבושמת כל-כך ברצון להשכין שלום עלי אדמות, היא ממשיכה להכתיב עובדות בשטח, עובדות שכל מטרתן ותכליתן לטרפד כל הסכם צודק עתידי: מפעל ההתנחלויות, שנמשך וביתר שאת; ההפקרות של המאחזים והבריונות המשתוללת של המתנחלים; הצבא ש"מוריד" פלסטינים כמו ציפורים וזבובים; והממשלה, סמל החוק והסדר, שרומסת ברגל גסה את הזכויות הבסיסיות של כל פלסטיני ופלסטיני. כשאהוד אולמרט עמד בפני הקונגרס האמריקני או מנהיגי ירדן ומצרים ופלט דברי הבל צבועים על הצורך בשלום ועל רצון להפסקת שפיכות דמים, המכונה המשומנת פגעה בעוד ועוד חפים מפשע. 

כבר 39 שנים מוכרים לציבור הישראלי סיפורים על סלע קיומנו, דווקא ברצועת עזה ובגדה המערבית. האגדות הללו על ארץ האבות יפות אולי לעת שינה. עם שמוביל את בניו ואת בני העמים האחרים להישחט על מזבח אמונות וסיפורים, עלול למצוא את עצמו בדרך להתבוללות. זה נכון אגב גם לסיפורי הקוראן או לכל ספר אחר, שמשמש עילה לבעלות על פיסת אדמה כלשהי. אני סבור שזכותו של כל מי שנמצא בין הנהר לים להתקיים ולחיות נובעת מעצם היותו בן המקום, בן האדמה, בן תרבות. לדאבוננו, רוב הציבור הישראלי אינו חושב כך.

מלכתחילה הושתתה הציונות על שני פרדוקסים, שאחראים כיום למצב הכיבוש והשתלטנות: הראשון הוא הצורך במדינה יהודית ודמוקרטית - שילוב בלתי מציאותי בעליל, והשני - היות המדינה חילונית ומערבית, אך גם כזו ששואבת את צדקת דרכה וקיומה מסיפורי תנ"ך ארכאיים. שני הפרדוקסים הללו מאפשרים להפלות את הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה - ובו בזמן להתהדר בהיות המדינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; הם מאפשרים לכבוש עם אחר, לשדוד את משאביו, לגזול את חירותו וכבודו העצמי - ובו בזמן לבכות בפני העולם על היות העם הכובש קורבנו של החלש הכבוש.

ביוני 67' כבשה ישראל את שאריות פלסטין ההיסטורית, ובכך חיסלה כל סיכוי לפתרון הסכסוך ההיסטורי בין התנועה הציונית

 לתנועת השחרור הפלסטינית - זו שמוכנה לאמץ את הגבולות של ערב המלחמה, שגם בהם יש פשרה אדירה מבחינתה. אבל העם בישראל אינו מבין זאת. הוא מרשה להנהגתו להוליך אותו שולל, לצייר את תוכנית ההתנתקות של שרון או ההתכנסות של אולמרט כרוחב לב ונדיבות כלפי הפלסטינים, בזמן ששתיהן הן בבחינת המינימום שבמינימום שהצד הישראלי חייב לבצע.

הכיבוש המתמשך הוא העדות הנצחית למחשבה המעוותת שמאפיינת את רוב אזרחי ישראל; הוא מצעד הצביעות והשקר. מדינת ישראל לא תזכה בלגטימיות לקיומה אם תמשיך במעלליה. ומי שמבקש לטעון שכל הארץ שלו כי ניצח במלחמה, מוזמן ללמוד היסטוריה: לא תמיד החזק נשאר חזק, ואוי לעם שחי על חרב שאינה מובטחת לו לעד.