מסתערים על אירופה
26 שנה אחרי "הצהרת ונציה" ותגובתו החריפה של בגין, העמקת שיתוף הפעולה עם האיחוד והתנערות מתפישות שגויות לגביו הן צו השעה
הבוקר נפתח ביקורו הרשמי הראשון של ראש הממשלה אהוד אולמרט באירופה, ומחר תיפגש בבריסל שרת החוץ ציפי לבני עם כל עמיתיה במדינות האיחוד האירופי. נראה כי השניים לא יכלו לבחור מועד סמלי יותר לפגישותיהם: מחר, ה-13 ביוני, ימלאו 26 שנים ל"הצהרת ונציה", שחלקה המרכזי הוקדש לבעיה הפלסטינית, לשאלת מעמדה של ירושלים ולגינוי הכיבוש הישראלי וההתנחלויות. בהצהרה דרכו תשע חברות הקהילה האירופית דאז על כל יבלת ישראלית אפשרית, וכצפוי, תגובתה של ישראל הייתה חריפה מאוד. בביטויים חוצבי להבות דימה ראש הממשלה מנחם בגין את ההצהרה ל"כניעת מינכן השנייה בדורנו, סחיטה רודנית ועידוד לכל הגורמים המעוניינים לערער את הסכמי קמפ-דייויד ולהביא לכישלונו של תהליך השלום במזרח התיכון".
להצהרת ונציה היו תוצאות מרחיקות לכת על יחסי ישראל ואירופה, ועל יכולתה של היבשת לשחק תפקיד של מתווך הוגן באזור. ההצהרה מסמנת את אחת מנקודות השפל במערכת היחסים הזו, שאולי לא התגברה עליה לחלוטין עד היום. אלא ששיפור היחסים הוא צורך דחוף יותר של ישראל מאשר של האיחוד האירופי. האיחוד הוא שותפה הכלכלי הגדול ביותר של ישראל, והוא מהווה עבורה עורף תרבותי ובמובנים רבים אף פוליטי. ישראל נהנית ממעמד ייחודי באיחוד, המקנה לה זכויות נרחבות במחקר ופיתוח, בכלכלה ועוד. לכן, טוב היה לשמוע את אולמרט כבר בנאום השבעת ממשלתו בכנסת קורא להעמקת שיתוף הפעולה עם אירופה. אלא ששיתוף פעולה כזה מותנה בכך שישראל תיפרד משלוש תפישות מרכזיות ושגויות בנוגע לאיחוד האירופי - תפישות שעוצבו במידה רבה בעקבות הצהרת ונציה משנת 1980:
1. התקווה הישראלית והציפיות להצטרף לאיחוד האירופי בעתיד הנראה לעין. מדהים לגלות שכ-85% מהציבור הישראלי (ובהם גם שרים לשעבר וחברי-כנסת) תומכים בכך. אך אלה מתעלמים לחלוטין מהסתירה בין מהותה של ישראל מדינתו של העם היהודי לבין העיקרון הבסיסי עליו מושתת האיחוד - הפיכתה של אירופה למרחב פתוח ומאוחד, נטול גבולות פנימיים, בו אין כל הבדל משמעותי בין אזרחי המדינות החברות. העובדה שישראל היא מדינה דמוקרטית וליברלית, שערכים הומניים ואוניברסליים הם חלק מהרוח הישראלית, עדיין אינה משנה את המציאות הישראלית ואת שאיפותיה של המדינה היהודית. ישראל הייתה ועודנה "מקרה יוצא דופן", שונה באופן רדיקלי מאחרות. אולי בעתיד ניתן יהיה לגשר על פערים אלה בין ישראל לאיחוד, אך בשלב זה, אותו שוני מהותי מונע מישראל מלהצטרף. מה גם שברמת המציאות הפוליטית ביבשת, ישראל אינה נחשבת כלל למועמדת להצטרפות בעתיד הנראה לעין.
2. יחסים פוליטיים הדוקים עם האיחוד האירופי אינם בעלי משמעות עבור ישראל. אף שקובעי המדיניות בירושלים מודעים לחשיבותו של האיחוד, רבים מהם סבורים כי היחסים המיוחדים עם ארצות-הברית יכולים לפצות במלואם על אי-הבנות פוליטיות עם אירופה, ושישראל יכולה להישען בעתיד הנראה לעין בעיקר על וושינגטון. זו טעות. על ישראל להתייחס לאיחוד האירופי כשחקן גלובלי מרכזי הגובל במזרח התיכון, ואשר לבטח ישא בתפקיד משמעותי מאוד - לטוב או לרע - בעיצוב עתידה המדיני-ביטחוני וגם הכלכלי-חברתי והמדעי-טכנולוגי של ישראל. משום כך, ישראל חייבת להשקיע מאמצים משמעותיים לשיפור יחסיה עם אירופה תוך נכונות ל"תשלומים", בתנאי שלא ייפגעו אינטרסים ישראליים חיוניים.
3. כל העמדות האירופיות הן אנטי-ישראליות, ועל כן הניסיונות לשיפור היחסים צפויים להיכשל, ואין טעם להשקיע בהם מאמצים רבים. נכון שפעילויות רבות של האיחוד האירופי ושל החברות בו מספקות בסיס איתן לדעה, שקשה לעשות הרבה לשיפור היחסים הפוליטיים מבלי לשלם מחיר יקר מדי, העלול לפגוע בערכיה ובביטחונה של ישראל. אלא שאחד הלקחים הברורים והמעטים מההיסטוריה הוא שמדיניותו של שחקן בינלאומי משתנה עם הזמן, ושחקן אחר יכול למלא תפקיד בגרימתם שינויים אלה.
ייתכן שישראל ואירופה לעולם לא תשתחררנה מטראומת הצהרת ונציה, אבל העמקת שיתוף הפעולה עם היבשת השכנה היא צו השעה. אסור לישראל לסמוך על יחסיה עם ארצות-הברית כסיבה להקל ראש ביחסים המדיניים-ביטחוניים עם האיחוד האירופי. כצעד ראשון להידוק היחסים, על ישראל להשתחרר סופית משלוש תפישותיה השגויות ביחס לאיחוד. ביקורו של אולמרט בלונדון ובפריז וביקורה של לבני בבריסל השבוע הם בהחלט צעדים בכיוון הנכון.
ד"ר שרון פרדו, מנהל המרכז לחקר חברה ופוליטיקה אירופית ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
שחקנים משתנים: בלייר ושיראק
צילום: רויטרס
מומלצים
