האריה, הארון, ומרכך הכביסה
כשרק הגעתי לעיר הגדולה רמת-גיי, הכרתי את מיסטר פרפקט. הוא היה המחזר המושלם: גם יפה, גם חכם וגם ריחני. אבל כשהמיסטר יצא למילואים, התפוצצה בועת הסבון בפרצוף שלי. וכמה שזה שרף לי בעיניים...
כשהייתי בן 20 וקצת, הכרתי בחור מקסים בן 30 וקצת. הוא היה יפה ומצחיק, חכם ומעניין, ויותר מכל, היה לו בבגדים, ואולי אפילו על הגוף, ריח מדהים של מרכך כביסה. הוא הבין באסטרולוגיה, ואמר ש"שילוב בין שור (אני) לאריה (הוא), הוא השילוב הכי טוב שאפשרי". ואם הכוכבים אומרים את זה, מי אני שאסתור אותם?
במשך שבועיים הייתי באוטופיה, כמו שרק בחור צעיר בן 20 וקצת יכול להיות. ימים ספורים לאחר שהגעתי מרמלה הנידחת לעיר הגדולה רמת-גיי, הידועה גם בכינויה "רמת גן". הבית כולו על ארגזים, ואני כולי בסרטים של "הנה מצאתי את גבר חלומותיי על הדייט הראשון". באותם ימים לא היו לי הרבה חברים מנוסים מספיק להזהיר אותי מפני המכה המתקרבת, וכך, מצאתי את עצמי עמוק בתוך מערכת יחסים סוחפת ומלהיבה, הראשונה האמיתית והשווה משהו, שהיתה לי מאז האקס הראשון.
הבחור (להלן: מיסטר פרפקט) ידע לחזר. הוא הציף את הדירה שלי בפרחים, ידע להגיד את המשפטים הנכונים בדיוק ברגעים הנכונים, ואפילו הסקס היה מעולה. בכל פעם שחשבתי עליו היו לי פרפרים בלב וסומק עלה בלחיי. לא עצרתי לחשוב, אפילו לרגע, שמשהו כאן לא בסדר.
התעוררתי בשעות הזויות כמו 9 לפנות בוקר כדי לפגוש אותו
מיסטר פרפקט היה פנוי ברוב שעות הבוקר, ואני, שזה עתה השתחררתי במפתיע מצה"ל ומצאתי את עצמי עם המון "גימלים" עד השחרור הסופי, התחלתי להתעורר בשעות הזויות, כמו תשע לפנות בוקר, בשביל לפגוש אותו. הלכנו לארוחות בוקר בנמל שהסתיימו בנשיקה על קצה המזח, טיילנו בחנויות ספרים, שם התברר לי שהוא מכיר היטב את הספרים האיומים שאני אוהב לקרוא, קנינו ותלינו יחד וילונות לבית ומדפים באיקאה, הכנו ספגטי ברוטב בולונז. הכל היה מושלם.
ואז, יום אחד, נקרא מיסטר פרפקטו לשירות מילואים אקטיבי. לבש המיסטר את מדיו הירוקים כזית, לקח עמו את כלי זיינו, ויצא להגן על המולדת. בעיני רוחי צפיתי בעצמי מנופף לו במטפחת קטנה כשהוא עולה לרכבת רחוקה שלוקחת אותו אל החזית. בסוף השבוע, כולי נרגש ומצפה, ארזתי סלסילת קש קטנה מלאה באוכל למכביר, וביקשתי לבוא ולבקר אותו אי שם בשטח האויב עליו שמר בגבורה רבה. לאחר שהתברר לי שהוא עושה את המילואים שלו בקריה וחוזר בכל יום הביתה, קצת התאכזבתי, אבל לפחות היו לי סנדוויצ'ים טעימים להטביע בהם את יגוני על כך שבע"מ (בעלי המתהווה) הוא ג'ובניק.
הימים נקפו, ובוקר אחד אני מקבל טלפון מחברי הקולונל יוני. ליוני היקר היו (ועדיין יש לו, בפעם האחרונה שבדקתי) העיניים הכי כחולות ברדיוס של 400 ק"מ, ושרירי הבטן הכי מדויקים במזרח התיכון. בקול צרוד מחלוקת פקודות ("תכיני לי קפה", "תוציאי נגררת של כל החיילים בפלוגה, מסודרת לפי מידת התחתונים שלהם"), הוא שאל אם אני פנוי לשיחה קצרה. לאחר שנתתי לו הקשב טלפוני, אמר: "ביררתי כמה פרטים על הבע"מ שלך, וגיליתי עליו דברים שאני חושב שכדאי שתדע".
"אני לא רוצה לשמוע", אמרתי ליוני בקול תקיף, "ואני מאוד כועס שחדרת לפרטיות שלי ושלו", הוספתי. ובכל זאת, ניקרה בי תחושה שמשהו לגמרי לא בסדר. יוני מעולם לא היה עושה דבר כזה בלי שתהיה לו סיבה טובה. אחרי כמה דקות שיחה, שכללה החלפת רשמים על גברים ומתכונים לעוגות שמרים, אמרתי לו שיספר.
"תשמע. הבחור לא בן 32 כמו שהוא אמר. הוא בן 35", הטיל יוני את הפצצה על הירושימה-איתן.
צחקקתי במבוכה. "יוני, יוני, דווקא עליך הייתי מצפה שתדע לקבוע מה ראוי להטריד אותי, ומה לא. אז הבחור שיקר בנוגע לגיל שלו", צחקתי במבוכה. "זה לא אומר כלום. כולם עושים את זה".
יוני שתק, ואז אמר בקול הכי סמכותי שלו: "והוא גם נשוי לאיילת, ואבא לדניאל".
שלושה ימים לא דיברתי עם אף אחד. חברים שלי, שיודעים שאני לא מפסיק לדבר, התחילו להיות מוטרדים אחרי שעתיים. כעסתי על הבנזונה הנשוי, על אשתו השרמוטה, על החברים שלי שלא הזהירו, והכי הרבה כעסתי על עצמי, שנתתי לזה לקרות. פתאום שמתי לב שכל הסימנים היו שם, וכמאמר חז"ל - "הכתובת היתה על הקיר". איזה גבר נמצא בישיבות חשובות בעבודה ב-9 בערב? ואם הוא כל כך עסוק, איך זה שהוא תמיד סגר את הטלפון אחרי 10 בלילה? ובפרט התעצבנתי על המשפט "אחותי בחופשה, אני אשמור לה על הילד השבוע ולא אוכל להיפגש". לפחות תשאיר את הילד שלך, כולו בן ארבע, מחוץ לפריים.
במשך שבועיים מילא לי את הבית בפרחים
חיכיתי שמר פרפקט, או בשמו החדש, "חלאת המין האנושי", יחזור מהמילואים, כדי לבשר לו שמערכת היחסים בינינו הסתיימה. הוא נבהל, ובמשך שבועיים מילא לי את הבית בפרחים שזרקתי מיד לפח, הטריד אותי בטלפונים ארוכים ובמכתבים, והסביר לי למה הוא היה חייב לשקר, וכמה שהוא אוהב אותי. נדמה לי שהוא גם הבטיח לזרוק את האשה, מתישהו, כשהוא יהיה מוכן, ואז פשוט טרקתי את הטלפון. שאלת קיומה או אי קיומה העתידי של הגברת בחיינו המשותפים לא הטרידה אותי במיוחד. ידעתי שאין לי עניין להמשיך את מערכת היחסים הלא-בריאה הזו, בלשון המעטה.
ובכל זאת, למרות שעברו הרבה מים בירקון מאז, ולמרות שחלאת המין האנושי נעלם מזמן מהאופק, עדיין צובט לי חזק-חזק בכל פעם שאני עובר דרך שורה של מרככי הכביסה, ומריח את הריח המוכר והנעים שלו, בין המדפים. ולפני שהלב שלי עושה פליק-פלאק לאחור וצוקהרה משולשת, אני בורח מהר למדף של החמוצים.
לפנייה לכתב/ת 
מה הסתתר בארון שלו?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
