אני חוזרת הביתה

כמה שבועות לפני שאני ובני משפחתי עולים על המטוס חזרה ארצה וסוגרים עשר שנים בקנדה, בעיצומן של אריזות, ובירורים - ביטוח בריאות וביטוח לאומי, מכס וחינוך, מגורים חדשים - נפטרים מכל מה שיש כאן, מצטיידים בכל מה שצריך שם, אני מתעוררת כמעט מדי לילה טרודה במחשבות ובדאגות. העיסוק בהתארגנות הטכנית למעבר הביתה (כן, "חוזרים הביתה", אני מודיעה חגיגית לכל מי שמרים גבה), מסייעת להימנע מהעיסוק בפחדים הללו, שמדירים שינה מעיניי כששקט מסביב ואין סיכוי שאקום מהמיטה כדי לארוז עוד ארגז קרטון ולהכין עוד רשימת משימות למחר.

אבל היום קצת שונה. היום נתקפתי בפחד משתק ולא הייתי מסוגלת להתרכז בחפצים שאמורים להיכנס לארגז הקרטון שעמד מולי. הסתכלתי על שני ילדיי ששיחקו בשלווה בחצר וחשתי מרוץ מטורף של פעימות לב מבוהלות. לראשונה מזה כמה חודשים חצתה את מוחי השאלה "מה לעזאזל אני עושה?". התשובה, "חוזרת הביתה", לא עשתה לי את זה היום. כך גם התשובות הכמעט לקוניות, השגורות בפי כמנטרות שכבר מזמן לא יוצאות מהלב אלא פשוט נענות ללחיצת כפתור בראשי. "כי הילדים גדלים וקנדה הופכת להיות ביתם. אני לא רוצה שיהיה להם בית אחר חוץ מישראל"; "כי אם לא עכשיו, לעולם לא נעשה את זה"; "כי אני חייבת להוציא את הג'וק הזה מראשי, ישראל-קנדה-ישראל-קנדה. אני רוצה לחיות במקום אחד ולהיות שלמה עם הבחירה שלי"; או "כי אני חייבת לתת לחיים בישראל צ'אנס הוגן. אף פעם לא חיינו שם כמשפחה ואומרים, כך אומרים, שישראל היא גן עדן למשפחות".

כבר לא נותר הרבה מהמשפחה בישראל. שתי אחיות עם משפחותיהן, דודים ודודות שרואים בשמחות ובעצב. "הדבק" הזה, שכולנו מכירים כאבאמא, איננו עוד. אפילו החזרה ארצה לא תשיב לי את השנים שפיספסתי בחיים לצדם ואיתם, היא גם לא תכפר על רגשות האשם והחרטה. אבל אולי יהיה קל יותר

להתאבל ולהתחבר לאובדן. כשרחוקים, אפילו מותם של אבא ואמא נתפס כרחוק כל-כך ולא ממשי. כשרחוקים, מפליא עד כמה קל "להמשיך הלאה" ובאמת להניח להולכים.

אני חוזרת לישראל שלי, שאני אוהבת עד כאב, שאליה אני מתגעגעת כאל אהוב סובל ורחוק. לישראל שלי, שמצחיקה אותי, מצערת אותי, מחממת את לבי ומקפיאה אותי בהלם ובזעזוע. ישראל שלי שהיכתה בי שורש עיקש, שגם אם ייעקר דבר לא ימלא שוב את החלל שהותיר בי. ישראל שהיא אם, שהיא בת, שהיא קשיש חכם שראה כבר הכל, שלעתים מתחדשת בבגדים לא לה, בהרגלים זרים שלא מוסיפים לה חן ולא הוד. לא קיימת עוד מדינה בעולם שיכולה לעורר באזרחיה פרצי כעס ואהבה, סלידה והערצה, שמחה ועצב, כמו ישראל. יש בה הכל ובכל זאת היא ענייה ודלה, ואני חרדה לה, ומשום כך אני חרדה גם לי ולילדיי שיחיו בה.

נעמי שמר כתבה על "מחר" יפה וטוב יותר. באופן כללי, אני חיה בתוך שירים וכתבים בשנה האחרונה. הם היו לי כדלק בעירה, מ"אין לי ארץ אחרת" ועד "משירי ארץ אהבתי". האם בין השורות הללו חבויה המציאות האמיתית של ישראל שלי, או שמא בכתבות העגומות ובבשורות של נביאי הזעם עליהם אני חולפת בשקט יום-יום, שנה-שנה, מול מסך המחשב שלי?

אני רוצה לחזור כדי ליטול חלק בתיקון חברתי וביצירה של אותו "מחר" טוב יותר בישראל שלי. במשך עשר שנים עשיתי את זה בארץ זרה, בארץ-לא-לי. היום יש בי חלומות גדולים ואמונה בכוחה של מכורתי לחדש את ימיה כקדם, וגם את ימיי שלי. הפחד שתקף אותי צף ועלה לאחר שיחה עם ישראלי מיואש שמצא את דרכו לכאן, כמו מאות, כמו רבבות כמותו בשנים האחרונות. לא אטמתי את אזני לכל אותם "מיואשי ישראל", כפי שקראנו להם כאן אנחנו, הישראלים שלכאורה הגיעו לא מתוך ייאוש כי אם מתוך "מניעים כשרים": "באנו ללמוד", "אנחנו מסיימים שליחות", "חוזה עבודה קצר והביתה". זה עזר לי להעביר מספר שנים בשקט מצפוני מנומס.

אך השנים עוברות מהר מדי. כבר שכחנו מה למדנו באותו תואר, חזון השליחות התעמעם עם המעבר למשרות אחרות, וכך גם החתימה על חוזה העבודה הקצר. גם כשהמניעים ההתחלתיים כשרים יחסית, אחרי מספר שנים מתחילים להרגיש לא בנוח. הישראלי שפגשתי היום גרם לי להרגיש לא בנוח באופן קיצוני. הוא ממש ברח. הוא ממש שנא. הוא ממש נשבר מהחיים בישראל שלי. וכשסיפרתי לו שהיום אצלי הכל עומד למכירה, שאני "סוגרת את הבסטה" ואורזת גם את קרטון מספר 40, הוא הביט בי כאילו הייתי טיפשה. לא מטורפת ולא תמימה.

אז אספתי את צעצועי החול של ילדיי ונפרדתי מהאיש המיואש. כששמעתי אותם מקשקשים משהו על הסנאים שטיפסו על העץ ועל-כך שכבר קר, נמלאתי שקט של חרדה ולא הצלחתי לחשוב על כלום. נכנסתי הביתה, מולי 40 קרטונים סגורים מסודרים בפינה ועוד רבים שמחכים להתמלא, דרכונים ישראלים שצריך לחדש, חוב עצום לביטוח הבריאות שצריך להסדיר. מכולה, חיים שלמים, עשר שנים, שלווה של שוטים, ילדה שנהרגה מפגיעת פגז ברצועה, חג פסח נוסף בגולה, הבן שלי קורא לי Mommy, וישראל שלי, מכורתי, מחכה.

• איריס מימון-טולדנו היא רכזת המועצה למאבק בעוני של "הפדרציה היהודית" בוונקובר