אלופי השכונה בהרג ילדים

הסיפור הזה יכול היה להיות מצחיק, אילולא תיאר נאמנה פן חשוב במדיניות הביטחון של מדינת ישראל. במהלך שנות האינתיפאדה הייתה מקובלת כמעט על כולם ההנחה שיש הבדל מהותי בין מוסר הלחימה של ישראל לבין זה של הפלסטינים: אף שתמיד היו נפגעים חפים מפשע, רצינו לחשוב שפעולות צה"ל בכל זאת נועדו לממש מטרות טקטיות, ואילו הפיגועים - כל מטרתם להרוג כמה שיותר אנשים. נוח היה לנו להאמין שגם אם נעשה טעויות - ואפילו טעויות גסות - תמיד נהיה מוסריים יותר ממחבלי הג'יהאד. אצל רבים מאיתנו נסדקה האמונה הזאת ללא תקנה, נוכח תוצאות הלחימה בשבועות האחרונים.

מקריאת עיתונים עשוי אולי להיווצר הרושם, שהמלחמה הניטשת בעזה סימטרית לפחות, ואולי אף נוטה לטובתנו מבחינת מוסר

הלחימה: הפלסטינים יורים קסאמים, אנחנו משיבים למקורות הירי. אולם מה שקורה בשטח שונה לחלוטין ומטריד הרבה יותר. מאז ההתנתקות מעזה נורו כ- 500 קסאמים לעבר ישראל. לעומת זאת צה"ל שיגר כ-10,000 פגזים על עזה באותה תקופה. פגז 155 מ"מ, בניגוד לקסאם, הוא נשק תיקני, שעבר אופטימיזציה המאפשרת לו לקטול כמה שיותר אנשים. כינונו יעיל יותר, במיוחד כשהוא מטווח במיומנות על-ידי תצפיתנים. בנוסף לכך, עושה חיל האוויר שימוש בטילים ושאר אמצעים, שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליהם.

כלומר, למרות הדיבורים על "איפוק", למרות הטענות על "ידיים קשורות", מדיניות הפתיחה באש של קברניטי מערכת הביטחון היא "נדיבה" בלשון המעטה, כמעט כמו הגולנצ'יק מהבדיחה. בחודשים האחרונים שפך צה"ל אש וגופרית על האזור הצפוף ביותר בעולם, והתוצאות לא איחרו לבוא: כמות הילדים שצה"ל הרג בחודשיים האחרונים גדולה יותר מכל האזרחים הישראלים שנהרגו בפעולות איבה בשנתיים האחרונות. מדינת ישראל מחזיקה בתואר המפוקפק של אלופת השכונה בהרג ילדים. אף אחד לא מאמין יותר בסיכול ממוקד: כיום ברור שמי שנלחם בעזה יהרוג ילדים.

מבחינת מילוי המטרות - לא יכלו דן חלוץ ועמיר פרץ לרשום לחובתם כישלון חרוץ יותר. כל האש שנורתה על עזה לא הצליחה לצמצם את ירי הקסאמים, להיפך: הרמטכ"ל ושר הביטחון הצליחו להבעיר את עזה עד כי החמאס, ששמר על הרגיעה למרות שתוקפה פג בתחילת השנה, חזר לשגר קסמים, ואילו הפתח, שהיה עד לא מזמן הפרטנר המתון של ישראל וגינה את ירי הקסאמים - רמז כי גם הוא מצטרף לחגיגה. פגזי התותחים אולי נורים לכיוון עזה, אבל בסוף היום - הם נופלים על שדרות.

ובתוך כל זאת משרתים היום בצה"ל עשרות תותחנים וטייסים שלא ישנים בלילה כבר כמה שבועות, ולא מחמת הרעש. הם ממשיכים

 לתפקד, אך פחות טוב מאשר בדרך כלל. ריכוזם פגום בעת הפעילות והם כבר לא ממש נהנים מהחופשות. על כתפיהם מונחת משקולת שאין כבדה ממנה, ואת מצפונם טורפת מועקה שחברי תנועת "אומץ לסרב", הטייסים והמטכ"ליסטים מכירים היטב: אותה תחושה עמומה ואיומה של מי שהיה מעורב על-כורחו בהרג חסר הגיון של אזרחים חפים מפשע.

זעקות הילדים בעזה, הכישלון במניעת ירי הקסאמים, הדברור האטום והמתחסד של דובר צה"ל והצביעות והבוז בהם מתייחסת הנהגת המדינה ליצירת אופק מדיני - כל אלה הם כתמים המהווים יחד דגל שחור, מהסוג שדוקר את העין ומקומם את הלב. אסור בשום אופן להשלים עם הפגזת עיר ישראלית כדבר שבשגרה, אבל הפיתרון היחיד הוא תהליך מדיני והסכם שלום. אם יימשך הירי על עזה וממשלת ישראל תמשיך לסרב למשא ומתן, פרסומו של "מכתב התותחנים" המסרבים לירות על עזה או "מכתב הטייסים 2" אינו אלא עניין של זמן.