על הספסל המיאוס קצת יותר נוח

המקום המה אדם, שלוש בלילה אמצע שבוע, ואנשים רק מתחילים להגיע, כוסיות בכל הצבעים עם תלבושת אחידה מינימלית מענטזות באופן מקסימלי, גברים בלבוש מטרוסקסואלי מנסים למצוא בחורה הטרוסקסואלית, אנשים מסתדרים בתור לשירותים, זוגות זוגות, חמישיות חמישיות, מאוחדים סביב אבקה לבנה.

הרגשת מיאוס עולה בי, הרגשה שגברה אחרי שחיכיתי רבע שעה בתור לשירותים, שוב ושוב נדחפת על-ידי עדרי אנשים כיוון שקוק דחוף יותר מפיפי כנראה. אין לי כוח לכל הסדום ועמורה הזה, מי שיתקרב יחטוף ממני. פורשת הצידה, יושבת עם הבירה שלי ומסתכלת על הרוקדים.

"גן חיות פה, הא?"

מעיפה אליו מבט משועמם, מנומך קומתי הישובה, "אז איזה חיה אתה?"

הוא חושב רגע, רואים שהוא מתאמץ, "חצי חמור חצי דולפין".

יופי, לפחות עם חצי מזה אני יכולה להסכים.

הוא מחייך בשביעות רצון - "ואיזה את?"

"תגיד לי אתה".

"אם זה לא היה נשמע רע, הייתי אומר כלבה, יש לך מבט חכם כזה".

אני מפסיקה להסתכל עליו, מפנה מבטי לרוקדים. הוא מקבל את זה כהזמנה ומתיישב לידי. חברה שלי מקבלת את העובדה שהוא התיישב כאיתות אזהרה ומחבקת אותי.

"אז מה, את לסבית?"

"יפה, אנחנו מכירים שתי דקות וכבר קראת לי כלבה ולסבית".

"אני חלוד, יצאתי מקשר לא מזמן".

ספר למישהו שאכפת לו, אני אומרת לעצמי, ולו אני אומרת: "חלוד זה אנדרסטייטמנט" וחוזרת לבהות ברוקדים.

"אז תלמדי אותי שורת פתיחה טובה יותר", הוא לא מבין את הרמז.

"במקרה שלך, גם 'אחלה נעליים, רוצה לעשות סקס?' יהיה שיפור".

הוא מסתכל עלי במבט עורג, אני מסתכלת קדימה ומתעלמת ממנו כמיטב יכולתי. אף אחד לא הכריח אותו להישאר ולסבול, חבל לי רק שהוא לא חכם יותר. הקטילות שלי די מטופשות, אני מתחילה להתבייש בעצמי ולרחם עליו קצת. ואז הוא פותח את הפה והכל עובר לי: "אני חצי מאוהב בך" הוא אומר, ומנסה לנשק אותי.

יש בחורים שפשוט מחפשים לסבול.

הוא אומר עוד כמה משפטי חיזור, ושהוא לא רוצה לוותר.

"לפעמים צריך לוותר", אני אומרת.

"לפעמים צריך להילחם", הוא משיב.

"עכשיו צריך לוותר", אני עונה, כמעט ברוך, להפתעתי, ומוסיפה: "יש הרבה כלבות בחוץ שמחכות לך".

הוא הולך סופסוף לנסות את מזלו בין שאר הבחורות, מעניין אם מישהי תהיה יותר נחמדה אליו. בחורים נוספים שמתקרבים אלי מקבלים יחס דומה לקודם, רק ביתר עדינות (החלטתי שלא בא לי להגיע ישר לגיהינום, ועוד אחרי בירה אחת בלבד). אני מביאה שתייה נוספת לחברה שלי, בחור עוצר אותי בדרך ואומר "אני זוכר אותך, את בסדר את", אני תוהה איך הוא זוכר את מה שאני כבר שכחתי.

אנחנו יוצאות החוצה סופסוף, קונות נקניקיה ויושבות על ספסל. חברה שלי משתעשעת בלנסות לקלוע את המפית לכוס שמישהו השאיר שם, שני בחורים עוברים ליד, מעירים משהו על יכולות הקליעה הבלתי קיימות שלה ושואלים בנימוס אם אפשר להצטרף. היא ממשיכה לנסות לקלוע, אני מאשרת.

אנחנו צוחקים על כל מה שכואב בחיי הלילה האלה

מתפתחת שיחה שמתחילה ב"איפה היינו ומה עשינו" היום. הם ממש נחמדים, וגם אנחנו לא רעות, ותוך כמה דקות כולנו צוחקים ומדברים כאילו אנחנו מכירים שנים, המיאוס נעשה פתאום משעשע, על הספסל, אנחנו צוחקים על כל מה שכואב בחיי הלילה האלה, בזיוף הזה.

ברגע של כנות אנחנו מודות שאם הם היו מנסים לדבר איתנו בפנים, היינו מעיפות אותם לכל הרוחות. הם מבינים למה, אבל כרגע, על הספסל, זה לא ממש משנה.

למרבה הצער הזמן חולף, הבחור שיושב לידי מוצא חן בעיניי, אבל כשחברה שלי דוחקת ללכת אני לא מעזה לעשות כלום, למרות שהיה לי תרוץ טוב לקחת ממנו את המספר. גם הוא לא עושה כלום, למרות שברור שהוא מעוניין. אולי בפנים זה היה אחרת, אבל השארנו את המסיכות בפנים, ומתחת למסיכה, שנינו אנשים ביישנים.

הוא מחייך, שואל אם נהייה באזור מחר, ואני עונה שלא. אחרי זה חברה שלי תשאל אם הייתי מעוניינת ותכעס על עצמה, כי הוא נראה מעוניין ואם היינו נשארות עוד קצת זמן, אולי...

אז אם אתם רואים בחור יושב על ספסל בדרום העיר, מחכה, תגידו לו שאני כאן, לא יודעת על איזה ספסל אני צריכה לחכות לו.