האווירוויזיון

אני לא אוהבת מטוסי נייר. לפני תשע שנים נאלצתי לעבוד על אחד כזה מתוצרת בואינג, שהיה טיפה יותר מבוגר מאבא שלי והרבה יותר מכוער, בקו תל אביב-ניו יורק. אני לא אגיד מי שילם לי לצעוק צ'יקן-אור-ביף ולהגיד תודה שבחרתם לטוס טאואר אייר, אבל אני בהחלט יכולה לרמוז שזה לא היה לופטהנזה. בכל מקרה, בתום שנת שירות מופתית הציעו לי קידום. זה הלך בערך ככה: "את מפוטרת".

לראשונה בקריירה נעלם לי הג'ט לג. נפטרתי באחת מהדחף למות בכל המראה, ולהישבע לאלוהים שאם מפלצת הקרטון הבלויה אכן תגיע לגובה השיוט בחתיכה אחת, אני מבטיחה לא לשכוח להביא ל- A29 נס עם שלוש סוכר.

אבל ברור שתמיד שכחתי, וברור שאלוהים זכר, וכעבור כמה שנים שלח למערכת את שאשו. המניאק מצידו ביקר במוקדמות הגמר של "רד בול פייפר וינגס" בתל אביב (מעכשיו נקרא לזה רבפ"ו, וחוץ מזה ר' מסגרת), ועלי נגזר לחוות את שיא האירוע בזלצבורג, אוסטריה.

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה חיכה לי: 150 עונדי פאוצ'ים מ-49 מדינות, שעל חלקם עוד אפשר לראות את סימני המכות מהתיכון, משחקים במטוסי נייר ומקבלים על זה פרסים. וגם אני קיבלתי פרס, כי טסתי לשם עם כתב של "מעריב לנוער", נציגות של רדבול וסגל נבחרת ישראל: אסף נויפלד, שהתחרה בקטגוריית מרחק ובא איתנו בזכות כדור נייר מקומט שהגיע ממש רחוק; דוקטור תומר בכר, שהתחרה בקטגוריית זמן והוא בהחלט אינו רופא; ושגיא ווליאנסקי, סטודנט לאווירונאוטיקה ולחלל מהטכניון, שנלחם בקטגוריית אווירובטיקה. לכולנו היה המון על מה לדבר.

אוגר של נייר

כשנחתנו בווינה לקחנו קונקשן של חברה שלא קיימת. זה היה על מטוס עם פלופלורים, במקום שבדרך כלל שמור למנועים. "כבר מזמן לא טסים בדברים האלה", הרגיע אותי הליצן שזרק כדור נייר במוקדמות. אל תהיה אידיוט, אמרתי לו. לא כי חשבתי שהוא טועה, פשוט כבר רציתי לשוחח עם מישהו.

אבל לא יצא: כשהגענו לעיר, הגורל הפריד בין המתמודדים לאנשי התקשורת ושיכן אותנו במלונות שונים. לי ולמעריב לנוער היו אולמות עם מיטות ענק ושוקולדים משוכללים, והנבחרת הסתפקה בחדר עם מיטה מתקפלת. בלילה נפגשנו כדי לשתות בירה ולאכול גבינה מותכת. אחר כך רציתי הביתה.

במחשבה שנייה, אילו חזרתי בטרם עת לא הייתי מגיעה להאנגר 7 - שהוא אחד המקומות הכי נחמדים שראיתי בחיים. מדובר בכמעט שני טון פלדה וזכוכית שבנויים כמו הריון די מתקדם, ומסוככים על חתיכת אוצר: כל מיני מסוקים ומטוסים משנות ה-40 וה-50, כולם שמישים אם חשבתם אחרת, ולצידם מכוניות פורמולה 1, אופנועי KTM ושאר צעצועים מהאוסף של דיטריך מאטשיץ, מייסד רדבול והבעלים של 49 אחוז מהחברה.

דיטריך הוא הדוד שמעולם לא היה לכם, וקצת חבל: גם מיליארדר, גם חולה ספורט, וגם חי כמו שצריך. נכון שהוא אוסטרי ומשקיע בנייר יותר מדי ברצינות, אבל הוא מפצה על זה בטעם משובח ובמקום יציב ברשימת "פורבס" של עשירי כדור הארץ. האנגר 7, בהתאם לזה, הוא לא סתם מוסך מוזיאוני. יש בו גם את המסעדה הכי יקרה באוסטריה, ככה אומרים, שמארחת כל חודש שף ממקום אחר בעולם ומצוידת בחדר יפהפה לעישון סיגרים ובבר פרטי; בטופ של התקרה נמצא עוד בר, שגם בו מתחלף ברמן כל שלושה חודשים; ועל הקיר בחלל המרכזי יש תערוכת עבודות משתנה של אמנים צעירים. אבל באמת שכל השאר ממש יפה.

החלל הזה היה ביתו הזמני של גמר רבפ"ו, ובבוקר יום שישי נערכו בו האימונים. לא שיש הרבה מה לספר על זה: הטייסים, כמו שהתעקשו לקרוא שם לאלופי האוריגמי, זרקו את המטוסי נייר שלהם כאילו המורה יצא מהכיתה, ובין לבין מרחו בן-גיי על הכתפיים והידיים. מי שלא התאמן נרדם על ספות העור בלאונג' של דיטריך או בהה בדיילות הכוסיות שפתחו וסגרו את דלת הכניסה, והליצן הלך לשאול את השופטים אם מותר לזרוק כדורי נייר גם ברגע האמת.

בערב אכלנו שוב גבינה מותכת, אבל הפעם בפורום יותר משמח - יחד עם כל נציגי התקשורת וחילות האוויר שהשתתפו בגמר. זה בהחלט הזכיר לי 747 של טאואר אייר בדרך לניו יורק, רק קצת פחות מסריח ועם טייסים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה. ובסוף האירוע, במקום נמל התעופה על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי, חיכתה לנו בחילה.

בשבת בבוקר חזרנו להאנגר כדי לחזות בגמר. הסבב הראשון - שהעניק שתי זריקות לכל טייס בכל קטגוריה - היה נורא ארוך, אבל לא היה נעים להירדם עם כל כך הרבה טלוויזיה מסביב. מצד שני, היה שווה לשמור על ערנות: בסוף המקצה הודחו הליצן והדוקטור לספסל, עם עוד עשרות פרחי טיס אחרים, כולל גרברה כושית אמיצה במיוחד שהגיעה מדרום אפריקה. וחשוב מזה: ככה התוודענו לכישורי האווירובטיקה של הטכניונאי, שהביא את המטוסים שלו מהבית בקופסה עם שאריות ספגטי בולונז.

אולי זה הבשר הטחון שאוכלים בקריית ביאליק ואולי לא, אבל אין ספק שאת שגיא ווליאנסקי לא עשו מסתם נייר גלגול. המטוס הראשון שהוא שילח לאוויר עשה לופ וחצי בלי בעיה, הימם את ששת השופטים האנטישמיים, וזיכה אותו ואת המפעל הציוני במקום בטוח בגמר.

לא נעים להודות, אבל פתאום זה נהיה מותח. נציגות השור האדום ואני - שמריחות עזר וייצמן אמיתי גם אחרי שלושה וודקה-רדבול רצוף - התקרבנו למסלול, רמסנו את כל מי שנראה לוזר, והבטחנו את התצפית במקצה האחרון. בשלב הזה היה אפשר לחתוך את המתח בסכין יפני, אבל לפי התקנון של רבפ"ו זה אסור.

הלו פיני

קצת לפני שהחשיך עלו חמשת הטייסים בהקבצת האווירובטיקה למסלול ההמראה. אורות הרצפה בהאנגר נדלקו, כי דיטריך מקפיד גם על הפרטים הקטנים, ואחד מנבחרת ברזיל התכונן להוכיח משהו. אבל בואו לא נעשה עניין: ההוא זרק את המטוס שלו, קיבל ציון, ואחריו כולם עשו אותו דבר. רק שהציון הכי גבוה הלך לטכניון.

כן, רבותי, נבחרת ישראל רשמה ניצחון. לא כמעט, לא בערך, ובלי שום תירוצים. כאילו מקום ראשון זה באמת דבר שיכול לקרות, ועוד במשהו שמזכיר ספורט אם שתית מספיק וודקה-רדבול, ועוד בחצר הקדמית של משפחת העמים האריים. ובנקודה ההיא באמת הרגשנו שישראל הגיעה רחוק, ושמטוסי נייר הם לא רק ספורט אלא אקסטרים משהו לא נורמלי. וכולנו ידענו שתכף איזה פוליטיקאי בכיר יתקשר ויברך אישית, ושגיא יקבל חוזה עם בואינג, ויזכור מי הביא אותו עד כאן וצרח לו מהקו וכמעט הוריד חזייה.

אבל האלוף הטרי הסתפק בגביע כבד מדי, במים שהליצן שפך עליו, ובהמון צוותי טלוויזיה ורדיו אוסטריים ששאלו אותו האו דו יו פיל. והוא מצידו ניסה להיראות מתרגש והתעטף בדגל ישראל, וענה בכל הרצינות ורי גוד.

למחרת בבוקר העלו אותו לסיבוב מנצחים באלפא-ג'ט עם הטייס הפרטי של דיטריך, והוא הבטיח לא להקיא. לפנות ערב לקחנו אותו ואת הגביע לשדה התעופה בזלצבורג, וזכינו בעיכוב של כמה שעות ובטיסה לא מתוכננת לפרנקפורט.

אבל קשה להגיד שהתאכזבנו שאף אוהד לא חיכה לנו בארבע בבוקר בנתב"ג עם שמפניה וכל זה, חוץ מההורים ומהחברה של מר אלוף, כי באמת למי אכפת: את הדרך חזרה עשינו באיירבאס החדש של לופטהנזה. והייתי שמחה גם להגיד שזה היה במחלקה הראשונה או בביזנס, אלא שבאמת יש גבול. בכל זאת, גרמנים.