חשיפה ברשת: בין תהילה לחדירה לפרטיות

עם הזמן, חלקים נרחבים מהביוגרפיה האישית של רבים מאיתנו נחשפים ומתועדים בזמן אמת לעיני קהל, הודות לשירותיו של "גוגל". הרשת מגלה היכן למדנו ועבדנו, את מי אהבנו, שנאנו ותבענו, מה אנחנו אוהבים לקנות, אילו תחביבים יש לנו, מה מצבנו המשפחתי ומי הם חברינו, וחושפת תמונות עדכניות שלנו עד לשרטוט פרופיל אישי מלא ומדויק.

שירותי בלוגים ורשתות חברתיות, המשמשים לתיעוד החיים האישיים ומיפוי רשת הקשרים שלנו עם אחרים, רק דוחפים אותנו הלאה אל עידן של אפס פרטיות, אם נרצה או לא נרצה. כל זאת נעשה כאילו ביוזמתנו. בניגוד לנבואות הזעם של אורוול, אין אח גדול. אנחנו עושים את זה לעצמנו.

שני צדדים לחשיפה

החשיפה הזו אינה שלילית בהכרח. אפשר להשתמש בה כדי להעצים את המוניטין שלנו ולהפוך לאושיות רשת, להכיר חברים חדשים ואפילו לקבל הצעות עבודה. העובדה שכל אחד מאיתנו נמצא תמיד במרחק של קישור או כתובת דואר אלקטרוני אחת עשויה לספק לכל גולש הרבה יותר מהחזון הדמוקרטי כביכול של 15 דקות התהילה, שצפה אנדי וורהול.

מפעילי בלוגים – למעשה, סוכני מידע יעילים המפיצים קישורים לקהל גדול של קוראים – ואתרי תוכן גדולים יכולים להפנות זרקור לכל תופעה הניתנת לקישור - בין אם מדובר באדם, אתר אינטרנט או קטע וידאו. כתוצאה מהזרקור, אתרים דלי תפוצה קורסים תחת עומס הגולשים ואנשים אנונימיים מתפרסמים בן לילה.

אחת הדוגמאות האחרונות לכך היא ליטל מייזל, עורכת וידאו מרמלה, שביחד עם חברתה הכינה קליפ ביתי לשיר Hey של הפיקסיז. הן העלו את הקליפ לאתר הווידאו הקהילתי YouTube ומבלי שהתכוונו לכך הפכו לכוכבות רשת, עם יותר משלושה מיליון צפיות. מייזל הייתה מעוניינת בחשיפה, אך יש גם מקרים אחרים.

למשל, ג'ייזליין ראזה, שהתפרסם ברשת בעל כורחו בכינוי "ילד מלחמת הכוכבים" לאחר שחברי כיתתו הפיצו סרטון שבו הוא מנופף במקל גולף כדי לחקות את פעלולי חרב האור של דארת' ויידר. ראזה השמן הפך למושא לעג של מאות אלפי גולשים, ונזקק לטיפול פסיכיאטרי בעקבות המקרה. במקרים אחרים נגנבו או דלפו לרשת סרטונים של צעירות (גם בישראל) בעירום והן הפכו חומר צריכה פורנוגרפי של המונים בניגוד לרצונן.

"חוק הגנת הפרטיות אוסר על שימוש בענייניו הפרטיים של אדם שלא לתכלית לשמה הוא נועד", מסביר עו"ד חיים רביה, מומחה למשפט באינטרנט, "למרות שהחוק נחקק לפני האינטרנט הוא מגן באופן נרחבת על שורה ארוכה של מצבים, בהם שימוש בדואר אלקטרוני לצורך ספאם וגם על הפצת סרטון פרטי ברשת".

פלישה לפרטיות בתחום האפור של החוק

בעוד הפרשות האלה כרוכות בעבירה על חוק המחשבים ובהפרת זכויות היוצרים של המצולמים, גולשים מתקוממים כנגד פרסום פרטים אישיים אודותיהם, אשר זמינים ברשת, גם במקרים בהם ספק אם מופר חוק כלשהו.

אחד הגולשים האלה, אריק שמידט, מנכ"ל חברה בשם גוגל, התרעם לאחר שכתבת של אתר Cnet נעזרה במנוע חיפוש שהוא עומד בראשו כדי ללקט פרטים ביוגרפיים עליו ולפרסמם בכתבה. בתגובה תמוהה שאי אפשר להתייחס אליה אלא כגול עצמי, גוגל החרימה את Cnet, חרם שהחזיק מעמד זמן קצר בלבד.

עו"ד רביה סבור כי אין לשמידט על מה להתרעם, לפחות לא במישור המשפטי. "ספק אם שמידט יתבע את גוגל, המפנה למידע אודותיו", הוא אומר, "אך השאלה היא מהיכן לוקט המידע. בהחלט ייתכן שהוא מסר את המידע לפרסום מרצונו או שהמידע פורסם על פי חוק. בכל מקרה, המצב של אישי ציבור הוא שונה מאחר והחוק מכיר שיש מצבים בהם יש עניין לציבור לפרסם מידע אודותיהם. החוק מאזן בין חופש העיתונות לבין הזכות לפרטיות".

אם מנכ"ל מפורסם של אחת החברות הגדולות בעולם חש שפלשו לפרטיותו, מה יאמרו גולשים שבין רגע הוצאו מאלמוניותם.

כל גולש עלול להתפרסם, גם בניגוד לרצונו

בשנת 2003 התפרסם בערוץ המחשבים של ynet מדור שבועי בשם "היומנאים", בו סקר ארז ארליכמן בלוגים נבחרים והפנה אליהם. כמה כותבי בלוגים זעמו על החשיפה באתר, שנעשתה בלי לקבל את רשותם. "אם הייתי רוצה לזכות לתפוצה בסדר גודל של ynet הייתי כותבת שם בעצמי", כתבה אחת הבלוגריות שהשעתה את כתיבת יומן הרשת שלה כמחאה על הפרסום.

אנחנו חשבנו שהיחס של הבלוגרים לעניין נגוע בזעם קדוש ובגלגול עיניים. הרי מי שפרטיותו חשובה לו באמת לא יחשוף את עצמו ברחבי הרשת באופן שמאפשר למצוא את הבלוג שלו בקלות. גם במקרה זה, חשוב לציין, הפרסום עומד בכללי האתיקה של מועצת העיתונות ובוודאי אינו מפר חוק.

אפס פרטיות - כשמדובר בגולשים שנחשפו ביוזמתם

גולשים שפתחו בלוג צריכים להבין שיש להם אפס פרטיות, על משקל דבריו של סקוט מקנילי, המנכ"ל לשעבר של "סאן". כל אחד יכול לקרוא את הדברים האינטימיים שהם כותבים. על פי עמדתנו, אין היגיון לדרוש דווקא מאתר חדשות גדול לא לקשר לבלוגים בשעה כשכל אתר אחר כן יכול לעשות את זה. בלוגרים צריכים ללמוד לשלוט על המידע שהם מעוניינים לחשוף, או לוודא שאף אחד לא יוכל לגלות מי הם - אם יש להם מה להסתיר.

כל אחד יכול להזמין את עצמו למסיבה

למרות שאנו עומדים מאחורי הדברים גם היום, אי אפשר להתעלם מכך שחלק ממפעילי הבלוגים צעירים מדי ותמימים מדי כדי להגן על עצמם ברשת (וכאן אמורים להיכנס לתמונה ההורים ומערכת החינוך). אך נראה גם המבוגרים יותר מתייחסים לבלוג ולקהל קוראיו כאל חלל אינטימי. הם כותבים לקהילה שלהם ומתעלמים מכך שכל גולש בעצם, יכול להזמין עצמו למסיבה שלהם. חשוב לציין שהכוונה היא אך ורק לכותבי יומני רשת אישיים ולא מקצועיים.

למשל, בלוגרית פופולרית במיוחד ב"ישראבלוג" הסוותה את התכנים ביומן הרשת שלה לאחר שגילתה כי הוריה קראו בו.

כתבה שהתפרסמה ב-ynet לאחרונה על בלוגים של נערות הכותבות על פציעה עצמית עוררה זעם של חלק מהמגיבים, על אף שהנערות לא זוהו בשמותיהן ואף לא בכינוי בו הן כותבות בבלוג, ולא ניתנו קישורים לאותם בלוגים. מבחינת המבקרים, עצם הכתיבה על הנושא, באופן המאפשר למי שמאוד מעוניין בכך להגיע לבלוגים של אותן נערות ולגלות את זהותן, אינו לגיטימי.

עו"ד רביה סבור כי אין לטענות אלה על מה להתבסס. "כאשר אדם מפרסם פרטים אינטימיים אודותיו ברשת, המקוטלגים מדי יום על ידי מנועי חיפוש רבי עוצמה, ברור בעליל שהוא הסכים לפחות באופן משתמע ולא במפורש, כי הציבור ייחשף למידע הזה. אם כך, הוא לא יוכל לטעון לפגיעה בפרטיות, כאשר השימוש במידע עולה בקנה אחד עם התכלית לשמה פורסם במקור.

"כאשר מפעילי יומני רשת מפרסמים מידע אישי במטרה לעניין את הציבור בו, עליהם להכיר במחיר של ההתעניינות הציבורית – השליטה במידע אינה נתונה עוד בידיהם. לצורכי פרסום עיתונאי זה לגיטימי לחלוטין.

אין הבדלה בין מידע פרטי לציבורי