אשליית הגדר התנפצה
בעלות אדירה ובלי כל דיון אמיתי קם לו פרויקט גרנדיוזי, ששוב ושוב מתפוצץ לנו בפנים. כרגיל, את עובדות החיים אנו לומדים בדרך הקשה
הכישלון בכרם שלום הוא בראש וראשונה כשלון מבצעי. כל איש צבא מקצועי יודע שבקו חזית צריך להיערך להגנה הקפית, וגם יודע שטנק נייח בלילה הוא עיוור ולכן יש להצמיד אליו הגנה של כוח חי"ר. איך ייתכן שכל דרגי פיקוד השדה בגזרת עזה התעלמו מעקרונות מקצועיים ראשוניים אלה? איך אישרו לטנק בודד לעמוד בלילה בלי אבטחה, ואיך לא הייתה הגנה היקפית לטנק ולתצפית? התשובה לשאלה זו נמצאת במילה זכורה לשמצה בתולדותינו: "קונספציה". אלא שהפעם אין מדובר בקונספציה נוסח זו שעיוורה את המצביאים והמנהיגים ערב מלחמת יום הכיפורים, אלא בקונספציה אחרת, שכמו קודמתה - הורתה בחטא ותולדתה אסון. וזו הקונספציה של הגדר.
תוכנית הגדר בין ישראל לפלסטינים היא פרויקט בעל משמעויות בטחוניות, מדיניות, כלכליות ומשפטיות מן הגדולים שידעה ישראל. הוא העסיק את בג"ץ פעמים רבים, הגיע לבית-הדין הבינלאומי, תבע השקעה כלכלית עצומה והפך לנושא להתקפה על ישראל בזירה המדינית הבינלאומית. לאור כל זאת, חשוב להזכיר מהי רמת החשיבה ושיקול הדעת שהושקעה ברעיון.
גדר כבר הייתה קיימת ברצועת עזה. כשהחל גל הטרור והפיגועים בסוף שנת 2000, היה הציבור הישראלי מודאג ומאוים. נראה היה שאין תשובה לשיטת המחבל המתפוצץ. את הסוס הזה של הפחד והדאגה גילה פוליטיקאי שברקורד שלו כבר הספיק להרוס כמה מוסדות חשובים, והיום הוא שר בכיר. פוליטיקאי זה חיפש סוס חדש לרכב עליו, מצא את ה"גדר" ומכר אותה למפלגתו, שם התברר פוטנציאל הרעיון כפתרון פלא שמאפשר רווחים פוליטיים - והמפלגה החלה לאיים בעזרתו על ממשלת שרון. ממשלה זו, שלא הצליחה לבלום את גל הטרור וחששה מהזעם הציבורי, אימצה מייד את הרעיון, והקמת הגדר הפכה למטרה מוסכמת, מבלי שנעשה כלל ניסיון רציני לבחון את משמעויותיה והשלכותיה.
היו כמה שאלות קשות שהיה צורך וחובה לשאול לפני ההחלטה על הקמת הגדר, ובראש וראשונה: תועלת מול עלות, כלומר, מהם היתרונות שנקבל ומה המחיר שנשלם. מחשבה כזאת הייתה מבהירה כי התועלת מוגבלת למדי. היא מפריעה למחבלים המתפוצצים, אך אינה מונעת פעילות מעליה ומתחתיה, ירי של טילים מעל ומנהרות מתחת. גם התועלת במניעת כניסת מחבלים מתפוצצים מוגבלת בזמן; כל עוד קיימת המוטיבציה לפגוע בנו, זו רק שאלה של זמן עד שימצאו פתרון גם לקושי זה.
מול היתרון הזמני והמוגבל עמד מחיר, שמגיע היום לכעשרה מיליארדי שקלים. מישהו היה צריך לבדוק, אם אין השקעה טובה יותר לסכום כזה. היום אנו כבר יודעים שפעילות השב"כ היא הסיבה העיקרית לירידה בפיגועים, הרבה יותר מהגדר. אילו למשל קיבל השב"כ סכום כזה, האם לא היה מסוגל לגייס מודיעין יעיל פי כמה? לא צריך להוסיף ולהזכיר את העיוותים הגיאוגרפיים שיצר תוואי הגדר, את הנזק הבינלאומי, את הפגיעה בנוף ובטבע ובעיקר את השנאה הנוראה שמוסיפה הגדר לשנאה הקיימת בלאו הכי מצד הפלסטינים כלפינו.
אולם הגדר הייתה אשליה, והעם קנה אותה בשמחה. "המועצה לשלום וביטחון" של קצינים, שיותר משהם מסוגלים להוכיח את רמת חשיבתם - מתהדרים בדרגותיהם ועברם, יצאה בסיסמה האווילית "נפרדים לשלום", והעם כולו חגג את פתרון הפלא. הצלחת הגדר סביב רצועת עזה הייתה אז אחת ההוכחות החשובות ליעילות הגדר, ועתה דווקא ההוכחה הזאת התנפצה מול פנינו.
הכישלון בכרם שלום חשף את אחת התוצאות של ההתמכרות לפתרונות פלא. הקמת הגדר לוותה בגרסאות שונות של הסיסמה "אנחנו כאן והם שם", כלומר: מגדירים בדיוק קו, ויותר הם לא מעניינים אותנו ואנחנו לא מעניינים אותם. מסתבר שהאשליה המתוקה הזו השפיעה גם על צה"ל. הגדר הפכה לנקודת מוצא של ההערכות הצבאית ודחתה עקרונות מקצועיים ראשוניים. הם שם - ולכן אין צורך להביט ולהיערך לאחור.
מכישלונות צריך ללמוד, ואת הכישלון בכרם שלום צריך ללמוד היטב - יש בו שיעור לאומי חשוב בדבר סכנתן של החלטות חסרות שיקול דעת ושל אשליות חסרות כיסוי. תכנית הגדר הייתה קוביה במבנה פוליטי רחב יותר, שכלל את העיקרון "שתי מדינות לשני עמים" וגם את תכנית "מפת הדרכים". ישנם סימנים רבים מדי לכך שכל מערכת התקוות והציפיות הזו קורסת. אולם במערכת פוליטית חסרת דמיון וכושר יצירה, נאחזים בקונספציות הישנות, מוכרים אשליות במקום לבחון חלופות, ורק אז לומדים כולנו את עובדות החיים בדרך הקשה.
ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל.), היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
