חוקת: כרטיס אדום להנהגה

בפרשת חוקת אנו קוראים על מפנה הדורות של עם ישראל: כמעט כל המנהיגות הוותיקה, שליוותה את ישראל ממצרים ועד סוף נדודי המדבר, מפנה את מקומה לדור הצעיר. מותם הטבעי של מרים ואהרן יוצר את המסגרת. המנהיג השלישי והראשי - משה - מקבל את עונשו שלא להיכנס לארץ. בזאת מסיימים שלושת המנהיגים את תפקידם. אלא שסיום הקדנציה של משה משאירה טעם רע בפה.

המעשה שבגינו נענש משה - הכאה על סלע שממנו יצאו מים לעם הצמא, במקום לדבר אל הסלע כדבר ה' - נראה פעוט וקטנוני. יש תחושה של חוסר יחס בין החטא לעונשו הנורא - שלילת הכניסה לארץ. בהמשכה של הפרשה מתאר הכתוב את התחנות של בני ישראל בזמן המסע במדבר. אחת התחנות נקראת "בארה". התורה מסבירה את שם התחנה הזו על שם האירוע שהתרחש בעת שה' ציווה על משה לאסוף את העם על מנת שיקבלו מים. אולם בתחנה זו מתרחש משהו מפתיע. משה מכה על הסלע, נענש ואז פורצת שירה מגרונם של העם: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

השירה הזו מזכירה מאוד את שירת הים ששרו בזמן יציאת מצרים: "אז ישיר משה ובני ישראל", אך בהבדל אחד, מאוד משמעותי: במקום "אז ישיר משה ובני ישראל" נאמר כאן "אז ישיר ישראל": העדרו של משה בשירת הבאר זועק. מה קרה בין שירת הים, שבה משה מוליך ומוביל את השירה, לבין שירת הבאר שבה שר העם בלעדיו? עברו ארבעים שנה. התחלף דור יוצאי מצרים בדור של אלה שעומדים להיכנס לארץ.

משה היה המנהיג של הדור הראשון, דור שלא ידע חירות מהי. דור של עם עבדים. משה מוציא אותם ממצרים, אולי בעל כרחם. ההנהגה של משה נובעת מלמעלה, בכוח הנס. בכל מהלך חייו הוא צמוד להנהגה הניסית, כשהקושי העיקרי שלו - אותו הוא "סוחב" ממעמד הסנה ועד מעמד הפרידה מעם ישראל - הוא היותו מוגבל בדיבור: "לא איש דברים אנוכי". הוא הרבה יותר רוחני ומתקשה בצד הגשמי שמתבטא בדיבור.

הביטחון של העם ללכת אחרי המנהיג הזה נובע מהידיעה הברורה שהוא מחובר בקשר ישיר לכוח עליון, לקב"ה. אפשר לומר שמשה

 היה נציגו של האלוקים עלי אדמות. מתנת ה"מן", אותו אוכל ניסי, מסמלת את כל מה שהעניק משה לבני ישראל. אלא שמנהיגות זו אינה מבססת מאומה על הכוחות של העם; היא מודעת לחוסר הכוח, שנובע מחוסר בשלות. אחת הדוגמאות הבולטות ליחסו של משה לכוחו הרוחני של העם בא לידי ביטוי בשירת הים. חז"ל (תוספתא מסכת סוטה) דרשו כיצד התנהלה השירה הזו. מצד אחד נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל", ומאידך פותחת השירה בלשון יחיד: "אשירה לה'". מבאר ר' עקיבא שהשירה התנהלה כך: בשעה שעלו ישראל מן הים ביקשו לומר שירה. כיצד אמרו שירה? כקטן שקורא את ההלל בבית הספר ועונין אחריו על כל עניין ועניין. משה אמר: 'אשירה לה'' וישראל אמרו: 'אשירה לה''.

זוהי שירת המנהיג הכריזמטי הממגנט את קהלו אליו. הם עונים כהד על כל דבר ודבר. משה רואה אותם כקטנים בבית-הספר, שאין בהם יכולת נביעה עצמית וממילא הם זקוקים לאומן שישא אותם בכל אורך הדרך. בסיומה של שירת הים מובא פסוק המתאר את שירת הנשים המובלות על-ידי מרים אחות משה: "ותען להן מרים שירו לה' כי גאה גאה". בדרך כלל מקובל לומר ששירת מרים הייתה תעתיק של שירת משה, אך התבוננות מדויקת מראה שמדובר על שירה הפוכה. בשירת משה הוא היוזם והמבצע, העם עונה לו על כל דבר ודבר. מרים אינה מוכנה לזה: היא מבקשת מהעם לשיר. טענתה של מרים היא שהעם צריך להוביל, ותפקיד המנהיג לסייע ולדרבן.

הקדימה את זמנה

מנהיגותה של מרים, המנסה לעורר את העם לנבוע בשירה עצמית, הייתה מנהיגות טרם זמנה. העם היה זקוק למנהיגות של משה, המנהיג בכוח הנס, מלמעלה למטה. לאחר ארבעים שנה במדבר, גדל דור חדש המבקש לעמוד על רגלי עצמו. מות מרים, אותה מנהיגה המסומלת ב"באר" ביכולתה לעורר את העם לשירת עצמו - מותיר את העם בשבר מנהיגות. מי יהיה המנהיג שימלא את מקומה של מרים?

משה רבינו מקבל מה' הזדמנות לשנות כיוון במנהיגות. לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע במקום להכות. זהו שינוי מהותי בדרכי

 הנהגה. אך משה שבוי בידי עצמו ובמעלתו הרוחנית. עוצמתו כ"איש אלהים" אינה מניחה לו "לרדת" אל העם ולדבר עימו. הוא מכה על הסלע כי זהו ביטוי הנס שפועל מכוח ידו של שליח ה'. תגובת ה' היא עניינית לגמרי - אתה לא תיכנס לארץ כי אינך שייך להנהגה הארצית. יהושע, שיודע לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, אולי אינו במעלתך - אך הוא יכניס את העם.

בשלב זה מבין העם שלא משה יהיה ממלא המקום של מרים. עכשיו, אחרי ארבעים שנה, מחלחלת לתודעה שלהם הצוואה של מרים: "שירו לה'" - אז פורצת השירה שלהם. בכך גם מובנת שירת העם, השונה מהותית משירתו של משה: הם משתחררים משירת משה ופורצים בשירת עצמם. ברגע שבקעה מתוכם השירה הזו - השתחרר המחסום ונפרצה הדרך לכניסה לארץ על-ידי דור ראשון לגאולה.