דאגה לילד קודמת לרישום פרטים

אחת ממטרותיו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הינה להבטיח פיצוי לכל הולך רגל שנפגע בתאונה. הולך רגל שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצויים מחברת הביטוח של הרכב שפגע בו. ומה קורה כאשר הולך הרגל נפגע בתאונת "פגע וברח" וזהות הנהג והרכב שפגעו בו אינם ידועים? לשם כך הוקמה בחוק הפיצויים קרן לתשלום פיצויים המכונה "קרנית", המנוהלת במסגרת תאגיד ממשלתי עצמאי. פעילותה של קרנית ממומנת על ידי הקצאת חלק מפרמיות הביטוח המשולמות לחברות הביטוח השונות לטובת קרנית.

אלא ששופטינו חששו מזרם בלתי פוסק של תביעות כנגד קרנית. הרי, כך חשדו השופטים, כל אחד יכול לטעון כי נפגע בתאונת דרכים על ידי רכב בלתי ידוע. לפיכך פסק בית המשפט העליון בפרשת הורוביץ, כי אין די שהנפגע אינו יודע בעת הגשת התביעה מי הוא המבטח של הרכב הפוגע. עליו להראות כי "שקד במידה סבירה לאתרו והדבר לא עלה בידו".

באחד הימים עמדה ל' ושוחחה עם גיסתה בקרן הרחובות קפלן-תל חי בקריית אונו. במהלך אותה שיחה, כשביקש בנה ד' בן ה–5 לחצות את הכביש, הגיח רכב בצבע אדום שנסע במהירות ופגע בילד שהתגלגל על הכביש למול עיניה. הנהגת הפוגעת עצרה מבוהלת והסיעה את הילד ואת אמו לבית החולים "שיבא" בתל השומר.

כעבור זמן, הגיע לבית החולים חוקר משטרה וחקר את האם ואת הנהגת. מכיוון שהיתה טרודה ומרוכזת בילדה, לא הבחינה האם כי הנהגת עזבה את בית החולים. אולי גם סמכה על חקירת המשטרה, וסברה לתומה כי אם תזדקק לפרטים, תוכל לקבלם מהמשטרה.

לימים, כאשר ביקש ד' לתבוע את נזקיו, הסתבר לו כי החוקר המשטרתי לא רשם את פרטי הנהגת והוא נאלץ להגיש את תביעתו נגד קרנית. אלא שזו האחרונה לא מיהרה להוציא את הארנק מכיסה: "מה לך כי תבוא בתביעה אלי", הטיחה קרנית בד'. "לך תלין על הוריך. הם התרשלו בכך שלא עשו די על מנת לברר את זהות הרכב הפוגע. אילו היו מתאמצים היו מגלים איזו חברת ביטוח ביטחה את הרכב".

השופט מאיר שנהב, מבית משפט השלום בהרצליה, דחה את טענתה של קרנית. פעולת האם היתה סבירה, קבע השופט. "גם אם שגתה או התרשלה באי רישום פרטי הרכב או פרטי הנהגת, הרי שלא ניתן לבוא עמה חשבון עד כדי שלילת עילת התביעה כנגד קרנית...לא ניתן להתעלם מתחושת האם והערכתה הסובייקטיבית באשר לחומרת פציעת בנה. במצב בו היתה האם, ניתן להבין כי תשומת ליבה ודאגתה יתמקדו במצב בנה ולא לרישום פרטי הנהגת, מה גם שהנהגת תוחקרה על ידי משטרת ישראל וסביר היה להניח שהמשטרה תטפל בקבלת הפרטים הנדרשים".

גם לאחר המקרה, הוסיף השופט, לא ישבו ההורים בחיבוק ידיים. הם ניסו לאתר את הנהגת על ידי פנייה למשטרה ואף לחברת הביטוח המגן. זו האחרונה, סמוך לאחר התאונה, שלחה אל ההורים נציגים במטרה לסלק את התביעה, אך הנציגים לא חזרו אל ההורים. ניסיונות אלה לאתר את הנהגת, קובע השופט, סבירים ומעידים על תום ליבם של ההורים. לא ניתן לדרוש מהם לבצע פעולות אחרות שאינם יכולים לבצען.

לנוכח כל אלה, השופט פסק כי החובה לפצות את ד' נופלת על קרנית. השופט חישב את נזקיו של ד' וחייב את קרנית לפצותו ב-100,000 שקלים בצירוף הוצאות המשפט.