למה אנחנו "לא נחמדות"

הלכתי לים. השמש ליטפה את עורי, רוח בידרה את שערי, גלים לחכו את כפות רגלי היחפות... הפסטורליה בחצי שקל נהרסה על ידי שני גברברים אוחזי אלות, סליחה, מטקות. העיניים שלהם זזו מהכדור לכיווני והעניקו רנטגן חינם לכל סנטימטר מגופי, חיוך ענק ומטופש במיוחד התפשט על פניהם, ואחד מהם שלף את המשפט המגה אינטליגנטי הבא: "אחר צהריים טוב חמודה", משפט שלא הצליח לכסות את העובדה שעיניו ניסו לשלוף את שדיי מתוך בגד הים. החנקתי דחף להוריד מבט, או לחילופין לקחת את אחת המדוזות הענקיות שהשתזפו על החוף ולהטיחן בפרצופו הזורח, החזרתי ברכה קרירה והמשכתי בדרכי בקוּליות מזויפת.

בדרך חזרה מהים פסע לידי פרצוף זורח אחר, ללא הזמנה כמובן. אחרי כמה צעדים הוא החליט שנפתחנו: "אז מה חמודה, שחית?"

וואו, איזה מדען טילים, האם הוא הצליח להסיק את זה לגמרי לבד, רק על סמך המכנסיים הקצרים ובגד הים שמציץ מהחולצה?

"מה נראה לך?" עניתי לאיינשטיין נטול החולצה שלצידי.

"לא יודע, יש כאלה שבאות לים סתם לקרוא ספר, להשתזף. מה את עשית?"

"לא עניינך מה עשיתי".

וואו, איך ניחשת ששחיתי? (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)

התשובה הלא חביבה בעליל לא הרחיקה אותו, והוא המשיך ללהג על הא ועל דא, זוכה להתעלמות מוחלטת שלי. "אז מה חמודה, לא מדברת הרבה, הא?"

"כי אני לא רוצה לדבר איתך".

אם אני הולכת לבד ברחוב הרי אני מחפשת, לא?

הרמז הדק לא גרם לבחור לעזוב אותי לנפשי. אם אני הולכת ברחוב ללא בן לוויה, הרי אני מחפשת, לא? הוא המשיך לקשקש, אני המשכתי להתעלם, ואז הוא העיר לי על זה שאני שותקת (ביקורת בונה?). עצרתי במקום, הסתובבתי אליו בחדות: "זה שאני הולכת לבד לא אומר שאני רוצה לדבר איתך, ואם אני לא עונה תסיק את המסקנות לבד ועוף לי מהעיניים". טוב, אמרתי את זה יותר עדין כי אני חננה, אבל הייתי רוצה להגיד את זה כך בליווי כמה קללות. הוא הביא אותה בפינאלה של כמה משפטים והלך לדרכו, משאיר אותי עצבנית ולבד.

בטח תגידו שאני מגזימה, או שאני צריכה להיות מוחמאת שמסתכלים עלי או מתחילים איתי. אז זהו, שלא. זה שאני בחורה לא הופך אותי לרכוש ציבורי שחייב לבדר כל אחד שמתחשק לו לדבר איתה. זה שאין חוק נגד מבטים מפשיטים לא אומר שזה נעים לי. ואם אתם, הגברים שבחבורה, תנסו לדמיין את עצמכם בצד השני, מקבלים מבטים והערות בוטות על החבילה שלכם בכל פעם שאתם עוברים ליד חבורת בחורות, אולי תתחילו להבין שזה לא כזה נעים. נכון, אתם יכולים להגיד שזה היה מחמיא לכם ושהייתם משכיבים כל בחורה שבחבורה. אבל סמכו עלי, אם זה היה קורה באמת, הייתם מחפשים איפה לקבור את עצמכם בכל פעם שהייתם עוברים ליד חבורה עליזה כזאת.

מנטאליות הרכוש הציבורי

חלק מכם אולי יגידו שאני מתייחסת לסוג מסויים של אנשים, אלה שמתחילים ברחוב, ושזה אחרת במקומות אחרים. אז זהו, שלא. מנטאליות הרכוש הציבורי ממשיכה גם למקומות הנחשבים לגיטימיים לחיזור, כמו פאבים. בחור שבא אלי כאילו אני חייבת לו משהו יעוף כמו טיל, כנ"ל לגבי אלה שחושבים שאם הם קנו לי שתייה הם קנו אותי. אף אחד לא יתפלא אם אחטיף סטירה לבחור שיציע לי 50 שקל תמורת שיחה, אבל אני אמורה להיות נחמדה למישהו שמנסה לקנות אותי בשתייה, וזכותו לעשות פרצוף נעלב ולמלמל הערה מגעילה כשאני דוחה את הצעתו בנימוס. "עזוב אותך משתייה", בא לי להגיד לאחד מסרסורי הוודקה האלה, "תביא 200 שקל ונסגור סיפור".

יצא לי לשמוע את המשפט "ישראליות הן סנוביות" יותר מדי פעמים. חשבתם אי פעם שההתנהגות שלכם מובילה לזה? בכל מקום בו הייתי בעולם יכולתי לזהות תיירים ישראלים לפי נעיצת המבטים חסרת הבושה/התחשבות בצד השני. רק בבסטות ביפן הרגשתי שמתייחסים אלי כרכוש ציבורי, וגם אז, משפט כמו "ווטאשי הוסטס ג'נאי" (אני לא מארחת) היה מעיף בדרך כלל את המציק התורן.

אולי ללא ישראליות זה שינוי מרענן, אבל כשנתקלים בהתנהגות כזאת על בסיס קבוע, היא מאבדת מהחן השובבי שלה והופכת למעצבנת ומאוסה. כל בחור שמסתכל עלינו נתפס כאיום פוטנציאלי, וכתוצאה מכך, כמובן, אנחנו פחות נחמדות.