יומנו של נואף: הביס האחרון של הסטייק
אחרי שעות רבות של טיפול פסיכולוגי יקר, חשבתי שמצאתי סופסוף את הפטנט איך לא להתפתות ולבגוד, איך לוותר על זריקות האדרנלין המסעירות האלה. אצלי זה החזיק מעמד בקושי 150 דקות, אבל אולי עליכם זה יעבוד טוב יותר
אבל זה החזיק בערך שעתיים וחצי. עד שהאמא עם העיניים היפות שעמדה לפני בתור בסופר באותו ערב החזירה לי מבטים.
בעצם אלה היו כמה משפטים (בשביל 500 שקל לשעה, ובהתחשב בכך שלקח לפסיכולוג כמה עשרות שעות להגיע להארה הזו, זה עדיין יוצא בערך 2,000 שקל למילה), ואתם מקבלים את זה חינם:
"תאר לך שאתה יושב ואוכל את הסטייק הטוב ביותר שאכלת בחיים שלך. הוא מדהים, עסיסי, עשוי בדיוק במידה הנכונה, עם הרוטב המושלם (טוב, הבנתם את המסר הכללי, אעצור כאן מחשש שבני המין הנכון, אלה מהכדורגל, עלולים בשלב זה להפסיק להזיל ריר על המקלדת ולרוץ ל"עד העצם". דחיית סיפוקים היא הרי לא אחת מחמש התכונות המובילות שלנו).
אז אתה יושב ואוכל אותו, קולות ההנאה שיוצאים ממך אינסטינקטיבית גורמים אפילו לזוג הפולנים הקשישים מהקומה למעלה להסתכל זה על זה במבטים מלאי זימה, ונשאר לך ביס אחד בצלחת. אינספור מחקרים מדעיים ובלתי תלויים הוכיחו נחרצות שזהו הביס הכי טעים. ואז, שניה לפני שאתה נועץ את המזלג, מגיעה הבת הקטנה שלך לשולחן, תוקעת בך עיניים סקרניות ותמימות ואומרת-שואלת: 'אבא, אפשר לאכול מהסטייק שלך?' איך תרגיש עם הוויתור הזה? האם תרגיש שהפסדת משהו בגלל שהתאפקת?" שאל אותי הפסיכולוג היקר שלי.
טעם הסטייק בפה התחלף מיד בהרגשת חמימות והתרחבות באזור הלב. ואפילו שהמשך הסיטואציה הדמיונית הזו היה קרוב לוודאי שדנה (זה הדבר בן הארבע שחמד את המזון שלי) היתה מכניסה את הסטייק לפיה, מעקמת את הפרצוף, ובאלגנטיות אירופית היתה יורקת את הבשר לפח ומודיעה "זה לא טעים. אפשר ביצת הפתעה?" - אפילו זה לא הצליח להרוס לי את ההארה. הנה! מצאתי איך להתאפק! אני יכול! כל מה שאני צריך לעשות זה לדמיין שדנה מבקשת את זה ממני!
בוגד. לא "שובב", לא "מתפרפר". את זה לפחות הצלחתי להפנים
אבל כאמור, כ-150 דקות לאחר מכן בתור בסופרמרקט, עם האמא היפה שמאותתת לי במבטיה שהיא בעניין, התחילו לצוף טיעוני הנגד: מה בעצם עדיף באמת לדנה? אבא שנאמן לאמא אבל מתוסכל כי הוא מתחרט 100 פעמים על האיפוק האבירי שהפגין כשהמדריכה בחוג השחייה של הילדים שאלה אותו אם גם הוא צריך שיעורים פרטיים? או אבא שבוגד באמא (כן, בוגד. לא "שובב", לא "מתפרפר", בוגד. את זה לפחות הצלחתי להפנים - אל תתחבא מהמשמעות האמיתית של המעשה מאחורי הגדרות קלילות, לפחות לא עד שתהיה מסוגל להבין איך זה להיות בצד השני) אבל מאושר ומסופק, וכשהוא בבית הוא 100 אחוז איתה ועם אמא?
מה עדיף? באמת שאני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שכשיגיע הרגע שבו אני אתפס - השמיים יפלו עלי ולא יהיה גבול לחרטה שלי. ובתוך תוכי אני יודע שהרגע הזה יגיע. למרות הזהירות, המהלכים המתוכננים שמונה צעדים קדימה והסלולרי שלרגע אחד לא נמצא מחוץ לשליטתי המוחלטת, גם כשהוא זרוק לכאורה בנונשלנטיות בסלון.
כלל ברזל: גבר שיכול להשיג נשים - משיג אותן
אז אני אמנם לא שחקן קולנוע, אבל אני יכול. בגלל המראה, בגלל שאני מספיק חכם כדי לדעת את הגבולות ולשמור על האיזון, וגם - בגלל שאני לא מפורסם (הו, ביל קלינטון, תאום נפש שלי, ליבי איתך).
הלוואי שיכולתי ליצור קשר עם כל אחת מהטוקבקיסטיות שהולכות לקרוא לי בהמה, לאחל לי כל מיני איחולים בלתי לבביים בעליל ולבחון את יכולת התנגדותה לחיזור אמיתי. חיזור מהסוג שפעם אחרונה שחוותה היא עדיין שמה תקליטים שחורים של אייר סאפליי בפטיפון כדי להעצים את החוויה. נראה אותה אז מדברת.
אבל אני לא יכול, ושום דבר שאכתוב כאן לא יעצור את שטף הצדקנות. אז אומר רק זאת: ניסיתי להיות ילד טוב. באמת שניסיתי. ויוכיחו הצ'קים שאני משאיר לפסיכולוג שלי מדי שבוע. אבל אני אוהב להתאהב. ותסלחו לי על השימוש החוזר במילה הקדושה "אהבה", אבל כשאני עם בחורה שמושכת אותי ומעניינת אותי, גם אם זה זיון אחד, מיוזע וחייתי במקום המבודד הראשון שמצאנו, או אם זה חודש אחד של פגישות שבועיות בבתי מלון - באותו רגע אני אוהב אותה ומכבד אותה. בין השאר על ההעזה שלה ללכת עם עצמה ועם התשוקות שלה. אולי תנסי את זה גם את פעם, לפני שאת יושבת לכתוב את הטוקבק המשתלח שלך?
האימייל של יותם
לפנייה לכתב/ת 
