להיפטר אחת ולתמיד מהאקסית המיתולוגית
עמדתי להתחתן בעוד שבוע עם לילך, אשה רגישה, חכמה ואוהבת. היתה לי רק בעיה אחת - אפרת. היא היתה בחורה שנפרדתי ממנה שש שנים קודם לכן, וכל הזמן הזה לא הצלחתי להוציא אותה מהראש. ידעתי שהיא תסכן את נישואיי
"שאלתי אם תוכלי להתפשט", אמרתי בשקט, מנסה להסתיר את הרעד בקול.
"תגיד לי, נפלת על הראש? מה נסגר איתך?" היא קמה והתרחקה ממני.
אז, זהו, הנה אני כאן, שבוע לפני החתונה, יושב בבית של האקסית המיתולוגית שלי ומבקש ממנה להתפשט. קפצתי לתת לה הזמנות לחתונה. טוב, גם כדי לתת לה הזמנות לחתונה.
"אפרת, חכי, אני רוצה להסביר לך משהו", אמרתי.
"מה יש כאן להסביר? אני אשה נשואה עם ילד, הפעם אחרונה שראיתי אותך היתה לפני שש שנים, כשהחלטת שהקשר שלנו מלחיץ אותך ואתה רוצה הפסקה קצרה שהפכה להיות פרידה, אתה פתאום נזכר בי שבוע לפני החתונה שלך כדי לתת לי הזמנות ו..." היא עצרה כדי לאסוף את הדמעות והמשיכה בטון שרק המשיך לעלות "ועכשיו אתה מבקש ממני להתפשט? מה אתה רוצה? לזיין אותי? מה אני נראית לך שרמוטה? אדוני, אהבתי אותך, היית כל החיים שלי, אבל זהו. התגברתי עליך. אני נשואה באושר, יש לי בעל וילד מקסימים. באיזו זכות, אה? באיזו זכות אתה קופץ לכאן וחושב שתזיין אותי ככה סתם כי אתה עומד להתחתן? מה נראה לך, שאני יושבת בבית ומפנטזת עליך? אני-"
"אפרת", צעקתי, "את חייבת לעצור רגע ולתת לי להסביר".
היא השתתקה. טוב, זה לא הולך להיות קל.
"אפרת, אני לא רוצה לשכב איתך. זה לא העניין".
"אז מה –"
"רגע, רגע. תירגעי. אני באמת לא רוצה לשכב איתך. לא בשביל זה באתי הנה. אני מודה, ההזמנות לחתונה לא היו הסיבה העיקרית. אבל גם לא הרצון לשכב איתך. יש משהו אחר".
מה?" היא אמרה, שקטה.
"בואי, שבי רגע לידי", הוריתי לכיוון הספה. היא היססה.
"אל תדאגי, אני רק אסביר לך ואלך", אמרתי. נטלתי את ידה בידי והושבתי אותה על הספה לצידי.
נהניתי מכל שנייה איתך, אבל הייתי צעיר, היו לי תוכניות
"אני כבר בן 32. את כבר בת 30. כשנפרדנו היית בת 24, בשיא פריחתך. הגוף שלך היה אלוהי. הסקס איתך היה התגשמות כל המשאלות שלי. הכל היה כמו שצריך. החזה הגדול והעומד, הרגליים האינסופיות, העור החלק, השיער הארוך השופע. אה, והריח. הרחת כמו גן עדן. נהניתי מכל שנייה איתך, אבל הייתי צעיר, היו לי תוכניות. הרגשתי שככל שאני מת עלייך, אני לא יכול להרשות לקשר הזה להרוס לי את התוכניות של הלימודים בחו"ל. יכול להיות שזאת היתה טעות, אבל לא בגלל זה באתי לכאן".
"אתה מבלבל אותי, אני עוד לא מבינה", אמרה.
"פגשתי את לילך לפני שנה. כבר ממבט ראשון היה ברור שיש פה כימיה מטורפת. היא רגישה, חכמה ואוהבת. אני אוהב אותה. אבל, לילך בת 31. ויש לה גוף של בת 31. היא לעולם לא תוכל להיראות כמו שאת נראית כשהיית בת 24".
"אבל גם אני לא נראית עכשיו כמו שנראיתי אז. זה לא שנשארתי באותו גיל וכל העולם התבגר. וכמו שאתה רואה, התיאור שלך כבר לא מי יודע מה מדוייק", אמרה עם צל של חיוך.
"לא בראש שלי. את מבינה, בראש שלי התקבעה הדמות שלך מגיל 24. כל בחורה שיצאתי איתה מיד השוויתי לגוף שלך. אז בהתחלה הן היו צעירות יותר, וההשוואה לא פגעה בהן כל כך, אבל מרגע שעברתי את ה-30 וסף הגיל המינימלי של הבחורות שיצאתי איתן עלה, ההשוואה היתה בלתי אפשרית".
"ומה רע בגיל 30? גם אתה, אם אני לא טועה, כבר עברת את ה-30".
"נכון. אבל הבעיה היתה לא שהן היו בנות 30, אלא שהשוויתי אותן אלייך. את מבינה, את היית מדהימה. בלימודים בחו"ל בתקופות המבחנים, כשהייתי תקוע בבית, הייתי מאונן וחושב רק על הסקס איתך. כששכבתי עם בנות פינטזתי עלייך. טוב, לא ממש עלייך, אלא על אפרת בגיל 24".
"אז מה אתה רוצה? לעזוב את לילך?"
"לא. אני אוהב את לילך ואני מתחתן איתה בשבוע הבא. אבל הדמות שלך מגיל 24 עדיין יושבת לי במוח, וההשוואה הזאת מטריפה אותי ומסכנת את חיי הנישואים שלי. ככל שלילך תתבגר, תביא ילדים, המצב רק יחמיר. באופן רציונלי, אני מבין שאנחנו נתבגר, הגוף יעבור שינויים, והקשר ביני לבין לילך הוא מעבר להנאה גופנית. אבל בתת מודע, באופן לא נשלט, עדיין תקועה התמונה שלך אצלי במוח, והיא מייסרת אותי כל פעם מחדש כשאני רוצה לשכב עם לילך. כשהיא מתפשטת, מיד עוברת לי בראש התמונה שלך מאז, אני עושה השוואה עם הגוף של לילך, והתת-מודע שלי צועק 'איך? איך עזבת דבר כזה בשביל דבר כזה?' וזה משגע אותי. ובגלל זה אני רוצה שתתפשטי".
"מה?" היא שוב נלחצה, "איך זה קשור?"
"ברגע שאראה את הגוף שלך כמו שהוא היום, התמונה המעודכנת שלך תחליף את התמונה שלך שחקוקה לי בראש ואז, סוף סוף אוכל לשכב עם לילך בשקט".
היא חייכה. נרגעתי. עכשיו, גם אם לא תסכים, לפחות הורדתי את זה מהלב.
"אז במקום ללכת לפסיכולוג שיפתור לך את הבעיות שלך עם עצמך, באת לכאן. ומה בדיוק חשבת? שבגלל שיצאת איתי ארבע שנים לפני שש שנים יש לך זכות לראות את הגוף שלי ערום היום?"
"אני יודע שאין לי שום זכות. אני מבין שאנחנו אנשים זרים היום. אני בא אלייך בבקשת עזרה. ללילך מתחילה להיגמר הסבלנות אליי. היא לא יודעת מזה, אבל היא מרגישה. אני מפחד. אני מפחד שהכל יתרסק בשבילי בגלל הפנטזיה הזאת שמקובעת לי בראש. אם תגידי לא, אבין ואלך".
השתרר שקט. אולי היא נזכרה בתקופה שהיינו נשארים ערים כל חמישי בלילה עד הבוקר כי החלטנו שאלה השעות הכי יפות בשבוע. השתיקה התארכה. הרגשתי לא נוח. לא רציתי לייסר אותה עוד. "טוב, מצטער. אני--"
"שתוק", אמרה בשקט ולקחה את היד שלי בעדינות. היא נשקה לי בריחוף על השפתיים. קמה ממקומה. נעמדה מולי, פותחת את כפתורי החולצה באיטיות. "אתה יכול לעזור לי עם החזייה?"
תחליף את התמונה. זאת אפרת. לא ההיא עם החזה הגדול והעומד
קמתי, ובידיים רועדות, לאחר כמה נסיונות, הצלחתי לשחרר את הקרס. התיישבתי. היא הסתובבה, מחייכת. בחנתי אותה, שניות יקרות מפז. תתרכז, אמרתי לעצמי, תתרכז. תחליף את התמונה. זאת אפרת. זאת אפרת. לא ההיא עם החזה הגדול והעומד, עם המותניים הצרים והגוף שרק צועק "אני רוצה לחיות". היא לא היתה מכוערת, החזה היה עדיין מרשים, אבל כבר התחיל לרפוס משהו. הלידה עשתה את שלה. המותניים כבר לא היו כל כך צרים. לא ביקשתי, אבל היא הורידה את מכנסי הג'ינס שלה ונשארה עם תחתונים שחורים. היא ניסתה לעשות את זה בצורה עניינית, בלי לשדר מיניות. "ללכת על המסלול כמו דוגמנית?" שאלה, צוחקת.
לא עניתי. גם ככה הרגשתי שאני רוצה להיעלם. הא הסתובבה והפנתה אליי את התחת. בעלה לא סובל במיטה. שומנים קטנים החלו מבצבצים סביב התחתונים, הצורה הסימטרית שלו קצת נפגמה. הוא היה עדיין יפה, אבל כבר לא מוצק. אני זוכר שנהגתי להכות בו בזמן הסקס רק כדי לחוש בעוצמה המוצקה שלו. אם הייתי מכה עכשיו, התחושה בטח היתה ספוגית משהו.
קמתי ונעמדתי לידה. רציתי לדבר, להגיד משהו, אבל במקום זה בעיניים נקוו דמעות. "אפרת", אמרתי, "תודה".
"אל תודה לי", חייכה, "חזור הביתה ללילך. אני חושבת שמגיע לה סקס טוב היום בלילה".
ספר סיפורים קצרים מאת אמיר נתן, "מערבולת", ראה אור בהוצאת "גוונים".
לפנייה לכתב/ת 
