הפרויקט הציוני בסכנה
אפילו ניצחון סמלי לחיזבאללה וחמאס ישחרר שדים בכל המזרח התיכון
שני ארגוני טרור שאינם מכירים בקיומה של ישראל כפו עליה מלחמה: החמאס הסוני בדרום וחיזבאללה השיעי בצפון. שני הארגונים מושרשים באזורים מהם נסוגה ישראל חד-צדדית, עזה ולבנון. שני הארגונים חטפו חיילי צה"ל מאדמתה הריבונית של מדינת ישראל ומסתירים אותם בשטחים שבשליטתם. בראש שניהם עומדים מנהיגים כריזמטיים, מלהיבי המונים, המלגלגים בגלוי על יכולותיה הצבאיות וכושר עמידתה האזרחי של ישראל. אם שני אלה ייצאו מהעימות כשידם על העליונה, אם ראשי חיזבאללה וחמאס יוכלו בסוף הסיבוב להניף בצדק באוויר את סימן הניצחון - תחל הספירה לאחור לפרויקט הציוני כולו.
זו אינה תחרות בהורדת ידיים או בגבריות מזויפת, זו הכרעה גורלית: ניצחון על ישראל, אפילו מהסוג הסמלי-תעמולתי, לשתי התנועות האיסלאמיסטיות הקנאיות שעל דגליהן היורקים חרותות קריאות לחיסולה של מדינת ישראל, ישחרר שדים ברחבי המזרח התיכון כולו. מניעת ניצחונן היא ציווי אבסולוטי, לא פתוח למיקוח.
כולנו מאמינים לכן לראש הממשלה אולמרט כשהוא אומר "לא": לא נשלים עם חטיפת החיילים, לא נעבור לסדר היום על הקסאמים והקטיושות, לא ניכנע לסחטנות. זהו "לא" מאוד נחרץ, נחוש, משכנע. כשאולמרט אומר "לא", הוא מתכוון לכך. אבל מה ה"כן" שלו? הרי "לא" כשלעצמו אינו מדיניות ואינו דרך. אחרי ה"לא" צריך לבוא "כן". צריכה לבוא פרספקטיבה לעתיד. ה"לא" מגדיר רק את גבולות הזירה, לא את הנעשה בתוכה או מחוצה לה. וביחס ל"כן", גדולה אצלנו המבוכה.
האם המטרה היא לפתוח במלחמת התשה ממושכת, שסופה הרס הרשות הפלסטינית וממשלת לבנון? זה אפשרי, לאו דווקא רצוי. האם מטרתה להפיל את שני ארגוני הטרור על ברכיהם כדי לגרום להם להתחנן להפסקת אש מעמדה של חולשה? זה רצוי, לאו דווקא אפשרי. מכות רצח לארגוני טרור לא תמיד מחלישות אותם, לפעמים דווקא מחשלות. האם הכוונה היא לכבוש מחדש את רצועת עזה ואת רצועת הביטחון? לחזור לנבטייה ולדהיישה, מישהו מתגעגע לכך? ואולי האסטרטגיה מורכבת יותר: להפעיל לחץ על ריכוזי אוכלוסיה שיעיים בלבנון, כדי שיפעילו לחץ על ביירות שתפעיל לחץ על דמשק שתפעיל לחץ על טהרן שתפעיל לחץ על חיזבאללה שיפעיל לחץ על החמאס? את תורת הלחצים-בשרשרת הזו ישראל כבר ניסתה ליישם במבצעים הגדולים בדרום לבנון בשנות התשעים, ללא הצלחה.
ממשלת אולמרט נקלעה שלא מבחירתה למלחמה קשה בשתי חזיתות טרור, כשהפופולריות הציבורית שלה על הקרשים וכשאמינותה בעיני האזרחים נמוכה מאוד. נפנוף בחרבות מילוליות לא ישקם את האמינות, כפי שלא ישקם את כושר הרתעה. ככל שיעמיק הפער בין ההתרברבות בסגנון "נראה להם, נכניס להם, נעשה להם" לבין העשייה בשטח, כך תיחשף בטנה הרכה של ישראל. הברירה היא לסגור את הפער בין הכרזות למעשים או לסגור את הפה המתרברב. לדבר בשקט, לדבר מעט, לדבר אמת: אזרחי ישראל רשאים לדעת לאן מובילה אותם הממשלה, שעוד בטרם הקורבנות והקרבות הם נתנו בה אמון מוגבל ביותר. אנחנו מחכים ל"כן".
עוד בבלוג: ההרתעה אבדה, המניות צונחות
לפנייה לכתב/ת 
