איך הפכתי להיות קשוחה וצינית
בואו אקח אתכם לסיור בלב ליבה של המאפליה. נסו לא לקטלג אותי מיד בתור רווקה מרירה בת 30 פלוס, כי בי נשבעתי, לא הייתי כזו. אבל דרך החתחתים שנאלצתי לעבור חישלה אותי והפכה אותי להיות מי שאני
קל לתת עצות. קל לומר לך שאת בררנית מדי, שאת פוסלת על כל שטות, קל לדבר מבחוץ. אבל כמו שאף אחד מאיתנו אינו יכול בדיוק להבין מה עובר על החייל שם באמצע שדה הקרב, כך לא יכולים אנשים מבחוץ להבין באמת מה טיבה של אותה התנהלות אגרסיבית שאת מתמודדת מולה יום יום.
בואו אקח אתכם לסיור בלב ליבה של המאפליה. נראה לי שהמציאות תדבר בעד עצמה. נסו לא לקטלג אותי מיד בתור רווקה מרירה בת 30 פלוס, כי בי נשבעתי, לא הייתי כזו. אבל במלחמה, כמו במלחמה, החלש הוא זה שמפסיד.
פעם הייתי מה שנקרא "ילדה טובה", אפילו די תמימה. מאוד תמימה. היו לי קשרים ארוכים, ונפגשתי עם בחורים שיותר מכל התייחסו אליי בדרך ארץ ובכבוד. גדלתי בעיר בצפון הלא רחוק, בפרבר בורגני למדי, ואולי אפילו מוגן. הייתי די ביישנית, מאוד רצינית, עדינה. תמיד נראיתי טוב, אבל הייתי מאלה שלא ממש יודעות את זה, וכל פעם הופתעתי מחדש כשקיבלתי מחמאות.
צחקנו הרבה, והתמזמזנו בסרטים, קיבלתי פרחים, ושרשרת עם לב
עשיתי תמיד מה שצריך. למדתי היטב והדרכתי בצופים וקראתי המון ספרים ונסענו לטיולים רומנטיים עם שקי שינה בכינרת, צחקנו הרבה, והתמזמזנו בסרטים, קיבלתי פרחים, ושרשרת עם לב, ומכתבי אהבה מקסימים.
התגייסתי לצבא והייתי קצינה, אפילו מצטיינת. אף פעם עד אז לא ממש נכשלתי במשהו, אם כי אני כן זוכרת מין רגישות פנימית שמלווה אותי עוד מגיל צעיר. עד גיל די מאוחר, משהו כמו 25, חשבתי שככה זה העולם. מקום די נעים להיות בו, בסך הכל.
אם כך, איך זה שלא התחתנתי כמו כולם עם אותו חבר שגרתי איתו והכל היה כל כך ורוד?
אז זהו, שלא הכל היה ורוד. היו לי שאלות שלא קיבלו מענה, חיבוטים פנימיים, ורצון למשהו אחר, שלא ידעתי לקרוא לו בשם. לכן, בגיל 26, עזבתי את עירי, עזבתי את החבר ועברתי לעיר הגדולה והמפתה - תל אביב. מצוידת בתואר, בעבודה שכבר חיכתה לי, בשתי שותפות, ובהתרגשות לקראת משהו. למה? לא ממש ידעתי.
היו שירותים מסויימים בפאבים שהכרתי היטב בעודי רוכנת מעל לאסלה
אבל אז, אז התחלתי לצאת לדייטים. לפגוש בחורים. נו ברור, רציתי קשר, וחשבתי שכמו בעבר, אם נפגשים שלוש פעמים אז יש בפה בוודאות רומן מתמשך, ואם גבר נכנס איתך למיטה ותוך כדי זיון אומר לך שהוא אוהב אותך אז למה שלא אאמין לו? כולנו בנויים מתבניות זיכרון של עברנו, ואלה היו אז התבניות שלי, פשוטות, ברורות, חד כיווניות.
התחלתי להישבר מבפנים. זה קרה לאט לאט, אפילו בזחילה, אבל כל פעם קצת יותר. הייתי כנראה נטולת מנגנוני הגנה, והחיים חרצו בי צלקות. הביטחון העצמי שלי נסדק לחלוטין. לא ידעתי יותר מי אני ומה אני, ולא הבנתי כלום, ממש כלום ב"תורת המשחקים". גברים באו וחלפו, ואם אתם מדמיינים אותי עכשיו כמו איזו דמות נוגה מרומן אנגלי, אז כך בערך הייתי. רק שהסוף אף פעם לא היה כמו ברומנים הרומנטיים שקראתי באדיקות בגיל 12.
היה לי קשר ארוך אחד בגיל 27, ואפילו גרנו יחד, בפעם השנייה בחיי. אבל להבדיל מהראשון, הקשר הזה היה רע ופוגעני, כי מה כבר יכול לצאת טוב למי שכבר לא יודעת מה היא שווה. שברתי את הראש כדי להבין איך גברים בנויים ומה אני עושה לא בסדר, ואף על פי כן כנראה שלא ממש הבנתי. ובכל זאת, הניסיון עשה את שלו, ואחרי כל כך הרבה נפילות לבור, בסוף את לומדת לא להיכנס אליו.
פשוט השתכללתי, ראיתי הכל יותר מהר
וכאן, כאן, הרי הביקורת על זה שאנחנו לא נותנות צ'אנס. אז לא, אני לא פוסלת על "אף גדול". אבל היום אני יודעת כמעט תמיד רק על פי תמונה אם תהיה משיכה או לא, ובזה כמעט אף פעם לא נפלתי ולא התאכזבתי. אני פוסלת על דברים כל כך הרבה יותר בסיסיים וראשוניים. וכן, אלה הגנות, אבל חיוביות ביותר, לטעמי.
הכאב הגדול שלי הוא שככל שעיניי יותר פקוחות, כך אני מרגישה אתכם יותר אגרסיביים ובוטים, עד שלעיתים בא לי לצרוח. אז כן, גם אני נעשית קשה יותר איתכם, ונאלצת להיות חדה, ברורה ותוקפנית.
כמה דוגמאות מהמערכה:
* אלה שפונים אלייך ומבקשים עוד תמונות אף על פי שלך יש שלוש וברורות, וכשהם שולחים לך זו תמונה מטושטשת, שככל שתאמצי עינייך לראות לא תראי דבר.
* אלה שפונים אלייך מתל-אביב, כשאת גרה בצפון, ואומרים לך במשפט הראשון שהמרחק גדול עליהם, אבל אם תבואי ברכבת הם מוכנים לאסוף אותך.
* אלה שרק התגרשו והם בעצם עוד פרודים, אבל בטח שהם רוצים קשר רציני, לחודש, מה זה לא רציני? אחר כך הם מספרים לך שהם בכסאח עם הגרושה, כמה היה להם רע, ואולי פשוט תבואי להיות קצת כתף תומכת. אהה, ואת רוצה ילדים, טוב, אז הם לא ממש, מספיקה להם החבילה שלהם.
* יש כאלו שכשאת מתחילה לשאול אותם במה הם עוסקים הם מגיבים במגננה, מסברים את אוזנך בכל מיני תשובות וגורמים לך להרגיש חטטנית, אבל בדייט הם מספרים לך שהם בעצם "בין עבודות".
* יש כמובן את השקרנים האמיתיים. הנשואים, או אלו שהם בני 45 וכותבים 39 ועוד. אבל את אלה אני דווקא מזהה כמעט תמיד, אז זה אפילו כבר לא מטריד אותי.
* יש כאלה שכבר דיברתם בטלפון, אפילו היה נחמד, גם מעניין, רציתם לקבוע פגישה, אבל רגע, אם את לא יכולה בדיוק ביום שמתאים לו, אז לא, המאמץ הזה כבר גדול עליו.
זה מה שזה מוציא ממני, ציניות, וקשיחות מסוימת. אבל מאחורי הציניות הזו יש פשוט עצב על זה ששכחנו איך זה סתם להיות קודם כל בני אדם.
אני רוצה להישאר עם טעם טוב גם מנסיונות שלא הולכים. להוריד את החרבות והחיצים, לחזור להיות יותר אני, מה שאני באמת, בלי צורך להתגונן כל הזמן ולהדוף מתקפות. סתם בשביל הניסיון, פתחתי כרטיס באתר היכרויות בינלאומי. לא יודעת מה ייצא משם, אבל הפניות כל כך שונות. בדיוק כפי שחשבתי שצריך להיות. האופן בו הם מציגים את עצמם, הנימוס, משהו שעושה לך חשק בכלל להתחיל לתקשר. נראה לי די פשוט בסך הכל, לא?
- נכתב בתגובה לרשימה של יערה הולצמן-ביסמוט אבל יש לו אף גדול מדי
האימייל של הכותבת
לפנייה לכתב/ת 
