חייבים לצעוק: אמרנו לכם
הזהרנו שאיפוק הוא חולשה, שקט הוא רפש, אי-תגובה מזמינה עוד מכה. אבל אתם הקשבתם לארבע סמרטוטות
דווקא כעת, כאשר רועמים התותחים וחצי מדינה בחדרי ביטחון ומקלטים, חייבים לצעוק בגרון ניחר: אמרנו לכם, אמרנו לכם, אמרנו לכם ושוב אמרנו לכם! לא חלילה כשמחה לאיד, אלא בתקווה כי אולי עכשיו, כשמדיניות האיוולת ניכרת לכל, נוכל להחזיר את המדינה לאסטרטגיה אחראית. עכשיו, לפני שכל האדלרים ושאר הספינולוגים למיניהם יחזרו ללהטט שוב בציבור הישראלי, חשוב לעסוק אך ורק באלטרנטיבה האסטרטגית לכאוס הנוכחי. השאלה מה לעשות מחר, כמו השאלה כיצד להחזיר את השבויים הביתה, אינה הרת גורל כמו השאלה האמיתית: מהו הכיוון האסטרטגי אליו אנו צריכים להתקדם?
אמרנו לכם כי הדרך היחידה להגן על העורף היא לדאוג ליצירת רצועת ביטחון בדרום לבנון כמו ברצועת עזה, ובה לבצע את המלחמה באויב לאורך זמן. מלחמה כרוכה באבדות ובנפגעים, אבל מוטב שייפגעו חיילים בחזית מאשר שייהרגו סבתא ונכד בסעודת השבת, וששני מיליון אזרחים אחרים ינוסו על נפשם למשולש חדרה-גדרה-ירושלים. אתם העדפתם כי ארבע סמרטוטות יקבעו למדינה את מדיניות הביטחון שלה - ולכן אנו נראים כך היום.
אמרנו לכם כי איפוק הוא חולשה, שקט הוא רפש, אי-תגובה מזמינה עוד מכה כואבת יותר, ושחייבים לטפל במדינת חיזבאללה וטיליה לפני שהם יפלו עלינו. אבל אתם רציתם לחכות, להבליג, לעצום את העיניים ולקוות שיהיה בסדר. כמובן, דבר לא נהיה בסדר ולא יהיה בסדר. שש שנים של שקט יחסי בלבנון אפשרו לאויבנו להתחמש ולכוון את הטילים באופן מדויק לכל הערים והיישובים באזור הצפון - אתם לא עשיתם דבר כדי למנוע זאת.
אמרנו לכם כי העולם מעריץ את החזקים ומפנה את גבו לחלושים ולעלובים, לכן חשוב שיכבדו אותנו ולא שירחמו עלינו. גם את אירועי כרם שלום היה ניתן למנף להפגנת כוח משמעותית, אלמלא חששתם כל-כך מתגובות מדינות העולם. כידוע, סוריה הסגירה את מנהיג הכורדים אוצ'לאן לטורקיה לאחר איום מפורש של הטורקים במלחמה. לעומת זאת, מדינת ישראל - בדיוק באותו מצב ביחס לחאלד משעל, האחראי הישיר לאירוע בכרם שלום - הפריחה איומים נבובים ולא ממוקדים לאוויר, ובעצם לא עשתה דבר.
אמרנו לכם שהסכמים עושים עם ידידים ומלחמה עושים עם אויבים, אבל אתם התעקשתם ששלום עושים עם אויבים ומלחמה עושים נגד המתנחלים. אמרנו לכם שהבעיה של הערבים אינה באי-קיומה של מדינה פלסטינית אלא בקיומה של מדינת ישראל, אבל אתם המשכתם ללהג בדבר עוולות הכיבוש. את אמירתו הידועה של יצחק שמיר, שאמר: "הערבים אותם ערבים, והים אותו ים", הפכתם לקוריוז, כי האסטרטגיה שלכם הייתה שהערבים מעוניינים בפשרה ובחיים נורמליים, ולכן צריך לוותר להם עוד ועוד ועוד, כמובן - ללא כל תמורה.
ובעיקר, אמרנו לכם כי אי-אפשר לנצח אויב בכוח בלבד וללא אמונה בצדקת הדרך. החינוך להיסטוריה וללאומיות גאה ולא מתנצלת הינו ההכרח המיידי והאסטרטגי הראשון במעלה לכל עם הנלחם על חייו. ההבחנה המוסרית היסודית בין העם היהודי, כבעלים היחיד של ארץ ישראל, לבין המנסים לגזול אותה ממנו - חשובה בהרבה מטייסות וגדודי טנקים, המופעלים על-ידי קצינים וחיילים שאינם בטוחים בכך. אבל אתם כל הזמן עסקתם בהאשמה עצמית עד כדי שנאה עצמית עקב הסבל שהמיטו הפלסטינים על עצמם. אפילו כעת, כאשר עדיין לא יבש דם ההרוגים שלנו, ולא שכן שאון הפיצוצים, הזדרז יגאל סרנה להאשים כאן את מדינת ישראל וצבאה במלחמה הנוכחית, למרות העובדות הניכרות לעיני כל.
במהלך כל השנים הארוכות מאז הסכם אוסלו ועד ימינו, שלט במדיניות הישראלית קו מונוליטי אחיד, שמייצגו המובהק היה והינו יוסי ביילין. קו זה שלט גם כאשר הימין הישראלי היה כביכול בשלטון, משום שעדיין סדר היום האסטרטגי נקבע על-ידי מחנה השמאל בתקשורת, בפרקליטות ובבית-המשפט העליון. האלטרנטיבה לבייליניזם הייתה בני בגין, שהקדים לראות את הנולד עוד בחתימת הסכם אוסלו, אבל קולו הושתק ונעלם מהפוליטיקה הישראלית. בימים אלו, האלטרנטיבה האסטרטגית של בני בגין כמייצג מחנה הימין המובהק, הוכחה כנכונה במעבדה האנושית המדממת הנקראת מדינת ישראל - ובמחיר איום ונורא.
שלמה אנגל הוא איש היי-טק תושב שהם, חבר חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד
לפנייה לכתב/ת 
