אין אזעקות בערבית
בלי מקלטים וסירנות, בלי הנחיות מפיקוד העורף ובלי ליטוף מהתקשורת, גם היישובים הערביים סופגים מטחים קטלניים
הפגיעה הטראגית של הקטיושה בנצרת, אשר גרמה למותם של שני ילדים ולעשרות נפגעים נוספים, הצליחה לעשות את הבלתי יאומן: בפעם הראשונה מאז תחילת הלחימה, שלחו כלי-התקשורת הישראליים ניידות השידור, כתבים וצלמים ליישוב שאיננו יהודי.
מאז תחילת המלחמה התעלמה התקשורת באופן מופגן מהנפילות ומהפגיעות ביישובים הדרוזיים והערביים, ומצוקת התושבים במקומות הללו לא נשמעה. מעל גלי האתר ניתן לשמוע השכם והערב ראשי רשויות ותושבים מפוחדים רק מהיישובים היהודיים, בעוד שלאחרים אין זכר. וזאת, כאשר כבר מהיום הראשון של הלחימה סופגים גם האחרונים עשרות נפילות, אשר גורמות לנזק רב, פצועים וכעת גם הרוגים.
בניגוד למגזר היהודי, בעורף הערבי והדרוזי לא ניתן למצוא מקלטים, חדרים ממוגנים וצופרי אזעקה. פיקוד העורף אינו מפרסם את הודעותיו בשפה הערבית, והיישובים עצמם אינם נהנים ממעמד של "קו עימות". המדינה מתייחסת גם ברגעי מלחמה אך ורק לעורף היהודי, ואילו לשכנים הערבים והדרוזים לא נותר אלא לסמוך על המזל ולהתפלל לנס.
מצער לראות כי האפליה והגזענות אינן רק נחלתן של ממשלות ישראל לאורך השנים, אלא גם של כלי-התקשורת בארץ, אשר מבקשים להצטייר כליברליים ושוויוניים. יחסה של התקשורת כמוהו כמראה לחברה כולה, אשר במקום לנצל רגעי משבר ולאחד את המגזרים השונים בחברה הישראלית, ליצור סולידאריות והזדהות - מעדיפה להתייחס אך ורק למגזר היהודי, ולהתעלם מקיומם של נפגעים נוספים מהמלחמה.
הרבה יותר קל ופשוט לראיין שוב ושוב את ראשי המועצות והעיריות, מזכירי הקיבוצים ורכזי הביטחון, אשר מדברים בעברית שוטפת וללא מבטא, מאשר לראיין ולתת ביטוי לראש יישוב לא יהודי, שעלול לפגום בגל הפטריוטיזם וחלילה, להישמע לרגע כ"ערבי".
יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו
מומלצים
