עשה זאת בעצמך

מוטרדים ממעמדכם החברתי? אל דאגה, אלן דה בוטון, הגרסה של הפילוסופיה המערבית לעידן החדש, מחבר "פילוסופיה- מדריך לאושר", מציע בספרו החדש "סטטוס" שרואה כעת אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות, מבחר דרכים להתמודד עם בעיות, כולן שאובות מהנכסים האינטלקטואלים של ההיסטוריה המערבית. כישרונו הגדול של דה בוטון הוא לנסח מחדש אמירות ברורות מאליהן, ואולי ניתן להסיק מכך על מעמד הדברים שיש לו לומר לקהל הקוראים הישראלי ביחס ללחימה ההרסנית בלבנון. בראיון לרגל צאתו של הספר הוא מעניק כמה עצות פילוסופיות לאזרח הישראלי החרד.

בספר שלך אתה עוסק בחרדת סטטוס, אולי נוכל לדבר לרגע על חרדה אחרת שמטרידה אותנו יותר בימים האחרונים, החרדה מפני הכוח של המדינה. בדרך כלל האזרח תופש את המדינה כמשהו מועיל ורצוי, אולם במצב כזה של לחימה, כשהוא רץ למקלט וחזרה, הוא מבין פתאום את האיום הממשי שיש לכוח הזה על חייו וחיי אחרים.

"האלוהים של היהודים הוא אל רחום וחנון. הוא קבע מוסר תגמולים הוגן של 'עין תחת עין', בניגוד לנקמות מסוג 'עשרים וחמש עיניים תחת עין'. תגובתה של ישראל על חטיפת החיילים בלבנון דומה דווקא לתגובה מן הסוג השני, והשאלה למה. כמו שאני כותב בספר, פגיעה בכבוד גורמת לא פעם לעימותים חריפים ומיותרים. כמו במסורת הדו-קרב שהחלה באיטליה בתקופת הרנסנס, גם כאן נדמה שמדובר במאבקי כבוד, מסוג 'אנחנו נראה להם עם מי יש להם עסק'".

אולי במקרה שמעת את שר הביטחון הישראלי שאמר לפני מספר ימים כי "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ". זאת אכן אמירה שאתה מצפה לה מהבריון השכונתי ולא משר בממשלה.

"במצבים כאלה האזרח תקוע בתוך דרמת הכבוד של המנהיגים. אתה באמת לא מצפה לזה ממדינה. אתה חושב שהיא תפעיל יותר שיקול דעת רציונלי, ולא תסתפק ב'אנחנו נראה להם'".

ובכל זאת לאזרח הישראלי הממוצע יש בעיה לייצר ביקורת על הממשלה מאחר שהמלחמה מתווכת לו רק דרך אמצעי התקשורת, שהיא מטבעה מתלהמת, וכמו שאתה כותב בספר, אי אפשר להמעיט בכוחם של הדיווחים שלכאורה מבקשים להרגיע, אבל למעשה יוצרים היסטריה ומתייצבים לצד הפתרון המלחמתי.

"בהחלט. הבעיה עם התקשורת זה שהיא לא מאפשרת לייצר פרספקטיבה. על המסך הקטן הדברים נראים כמו כל דבר אחר שקורה בארץ אחרת או בזמן אחר. הצופה לא באמת יכול לדעת עד כמה זה רציני, כמה אנשים נפגעים באמת. לרוב הוא מזועזע מדי, או לחילופין לא מזועזע מספיק. התקשורת לא מספקת תמונה ייצוגית, מפני שהיא מתרכזת בעכשווי, במיידי, והיא תלושה ממבט היסטורי שמאפשר לייצר פרספקטיבה (מי זוכר היום את מלחמת לבנון?). כך עובדים הרבה פעמים גם הפוליטיקאים. ישראל היא חברה מפותחת ואינטליגנטית, איש לא חושב שהיא חברה נחשלת ועם זאת היא נמצאת כל הזמן במצבי לחימה ועושה דה-הומניזציה של הערבים, שלא מאפשרת לאזרח הישראלי להבין את המצוקות שלהם. התקשורת האנגלית היא לא הרבה יותר טובה. בימים האחרונים היא מנסה לייצר תמונה אנושית של ביירות באמצעות הדיבור הגזעני הבלתי פוסק על כך שביירות הפכה לעיר מודרנית, שאנשים שם חיים כמו באירופה וזאת כדי לעזור לצופה להבין שהלבנונים הם לא ערבים פרימיטיביים.

"יש איזה עניין בישראל שאנשי הצבא הם אלא שמובילים את המדינה, ואזרחים שנכנסים לפוליטיקה נמצאים בסכנה. ראש הממשלה החדש שלכם, שאין לו רקע צבאי, כאילו צריך להוכיח שהוא מספיק גבר. יש פה שוב עניין של כבוד. מי שצריך להוכיח משהו כמובן שאינו מתנהג באופן אחראי ושקול. בלייר ובוש עשו את אותו הדבר - רצו להוכיח שהם גברים ותפסו עמדה מאצ'ואיסטית שלא הועילה להם יותר מדי. זה אירוני כי דומה שרק מי שיש לו מוניטין אגרסיבי וקשוח יכול להרשות לעצמו להיות קצת פחות קשוח".

ברוח ספריך, אולי יש באמתחתך כמה תובנות פילוסופיות שיכולות לסייע לאזרחים החרדים?

"אני חושב שהפילוסופיה הסטואית מתאימה ביותר למצבי משבר. אדם הולך לרופא לבדיקה שגרתית ולפתע מאבחנים כי יש לו סרטן, וברגע אחד הוא תופס שאולי הוא גוסס. מצב דומה הוא החשש שכל רגע יכול ליפול עלי טיל. זה מעורר תחושות של בלבול וכעס. הפתרון הוא צניעות. להסתפק באושר הנגיש. להתמקד במה שחשוב באמת, לבחון את הדברים הפנימיים. אם אני עלול למות מחר, אולי אני יכול עכשיו להעריך מחדש את חיי ולהתמקד בדברים שעד כה לא שמתי לב אליהם. בעצם, גם בשלום וגם במלחמה האדם לעולם אינו בטוח. המלחמה פשוט הופכת את הסכנה ליותר נוכחת וקולקטיבית. יש תמיד מלחמות פרטיות - מחלות, תאונות, משברים אישיים. המלחמה היא רגע קולקטיבי אבל למעשה אנחנו נלחמים כל הזמן.

"ישראל היא מדינה שאני חושב עליה הרבה וגם ביקרתי בה. תמיד מדהים אותי שיש בה כל כך הרבה אנשים חושבים וכותבים טובים למרות המצבים הקשים. מרגש אותי מאוד שהספר שלי תורגם כאן לעברית. אני חושב שישראל יכולה להיות גאה בכך שיש לה חיים ספרותיים נורמליים".

מי הקהל שלך, למי אתה כותב?

"אני כותב לאנשים כמוני. קוראים שמעוניינים ליישם רעיונות בחייהם. לא אקדמאים שרוצים ידע רק למטרות ידע, אלא אנשים חושבים שרוצים להכניס רעיונות לחייהם, שיש להם צורך לבחון את החיים. מי שמרגישים שאחת הדרכים להיות מאושרים היא להקיף את עצמנו בקולות ממאות אחרות ומסורות אחרות. כך, למשל, מצב המלחמה הזה ב-2006 הוא אולי רגע מיוחד, אבל לא יחידי - פתאום אתה לא בודד כל כך, פתאום זה אתה וסנקה ורומא העתיקה והאימפריה הפרסית, פתאום יש לך פרספקטיבה".

למה אתה חושב שחרדת סטטוס היא בעיה מרכזית כל כך כיום, למה החלטת להקדיש לזה ספר?

"השאלה איך אנשים חיים בחברה ואיך הם מתקבלים בה היא בעיה גדולה בשביל רבים. לא מעט ספרים נכתבו על אהבה וזה נראה מתבקש ומקובל, אני חושב שהסטטוס הוא סיפור האהבה שלך עם העולם - האם לוקחים אותך ברצינות או לא, האם אתה מאושר בעבודה, גם שאלת הכבוד, שכבר דיברנו עליה, כל אלה הן שאלות של מעמד, של סטטוס. הסטטוס אולי נראה דבר טריוויאלי אבל הוא מאוד מטריד אותנו.

הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק ביקר השבוע בישראל. בהרצאה שלו הוא אמר שהדבר הגרוע ביותר שפילוסופיה יכולה לעשות הוא לתת תשובות, ולכל היותר היא משנה את השאלות. מה דעתך על זה?

"ובכן, זאת נוסחה מאוד אלגנטית, אבל היא קטגורית מדי. חשוב להעלות שאלות, אבל חקירה אינטלקטואלית היא לא רק שאלות. תחשבי למשל על מישהו שכותב רומן שבו אין תשובות - מה קרה לגיבורים? לא יודע. האם גילו את הרוצח? לא יודע. זה יהיה משעמם. בסופו של חשבון אנחנו מחפשים תשובות. נכון שאין תשובה סופית ותמיד יהיו עוד שאלות. אני חושב שהפילוסופיה מספקת תשובות זמניות, אבל תשובות זמניות טובות".

בספריך בכלל ובספר "איך פרוסט יכול לשנות את חייך" במיוחד, אתה משתמש בספרים כמכשיר ללימוד מוסר השכל כלשהו. אתה מרבה להסתמך על מתיו ארנולד שכתב בשנת 1869 כי יש לשפוט יצירה על פי ערכה החינוכי וכי יש לקרוא ספרות כדי להיות אדם טוב יותר. לא קרו כמה דברים מאז בביקורת הספרות? לא נראה לך שצמצום היצירה ללקח כלשהו הוא בלתי אפשרי? למה לא להשאיר את הקריאה לקורא?

"בספרות קיימות שתי גישות - הגישה העתיקה שרווחה מיוון וימי הביניים ועד למתיו ארנולד שהיא הגישה המוסרית ולפיה אנחנו מעריכים ספרים לפי מה שהם אומרים לנו לעשות או לא לעשות. הגישה השנייה היא אמנות לשם אמנות והיא טוענת שאמנות לא אומרת כלום, ואמנות שכן אומרת משהו היא תעמולה. לדעתי יש כאן בלבול. יש לעשות הבחנה בסיסית בין תעמולה למטרה פשוטה. אם אתה קורא ספר ולמחרת אתה תומך בסטלין, או אם אתה קורא ספר ואחר כך מחליט לעזוב את אשתך, זה טיפשי. אבל אם תדברו עם אמנים ותשאלו אותם מה הם רוצים לעשות עם האמנות, תשעים ותשעה אחוזים מהם יגידו לכם שהם רוצים להשפיע על המצב האנושי. אם תדברו עם אוסטן, עם פרוסט, עם טולסטוי הם יגידו כי היו רוצים לכוון את הפעילות האנושית. חינוך הנפש האנושית, זה האמנות".