אנשי קולנוע ישראלים נגד מדיניות ישראל
במכתב שנשלח לעמיתיהם בפלסטין ובלבנון מבקשים עשרות אנשי קולנוע ישראלים להביע סולידריות עם תושבי הרשות הפלסטינית ולבנון. "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטליות של המדיניות הישראלית", הם כותבים
במכתב פתוח שנשלח לבאי הביאנלה השמינית לקולנוע של העולם הערבי, שתיפתח במוצ"ש בפריז, מבקשים עשרות יוצרי קולנוע ומפיקים ישראליים להביע סולידריות עם קולגות מפלסטין ומלבנון.
וכך כתוב במכתב: "אנו, אנשי קולנוע ישראלים, מברכים את כל אנשי הקולנוע הערבים שהתכנסו בפריז לכבוד הביאנלה. דרככם אנו רוצים לשלוח מסר של
ידידות וסולידריות לעמיתנו הלבנונים והפלסטינים שנמצאים כרגע במצור ומופגזים על ידי הצבא של מדינתנו. אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים. דבר אינו יכול להצדיק את המשך הכיבוש, את הסגר והדיכוי בפלסטין. דבר אינו יכול להצדיק הפגזת אוכלוסייה אזרחית והרס תשתיות בלבנון וברצועת עזה. הרשו לנו לומר לכם שסרטיכם, שאותם אנו משתדלים לראות ולהפיץ בינינו, חשובים בעינינו עד מאוד. הם מסייעים בידינו להכיר ולהבין אתכם. תודות לסרטים אלו הגברים, הנשים והילדים אשר סובלים בעזה ובביירות ובכל מקום שבו הצבא שלנו מפעיל את האלימות שלו, הם בעלי שם ופנים. ברצוננו להודות לכם ולעודד אתכם להמשיך ולצלם למרות כל הקשיים. מצדנו נמשיך להביע דרך הסרטים שלנו באמצעות פתחון פה ובפעולות אישיות, את עמדתנו שמתנגדת בהחלטיות לכיבוש. נמשיך להביע את תקוותנו לחירות, צדק ושוויון לכל העמים באזור".
בין החתומים על המכתב: אבי מוגרבי, אברהם הפנר, ג'אד נאמן, רם לוי, אמיר הראל, קרן ידעיה, בי.זי גולדברג, ענת אבן, דוד אופק, אילאיל אלכסנדר, סימון ביטון, ערן טורבינר, פיליפה קוברסקי, אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי, אסנת טרבלסי, שי כרמלי פולק, אייל סיוון, ארי פולמן, אבנר פיינגלרט, דליה קרפל, ג'ולי שלז וסמי שלום שטרית.
"לא משתתפים בחגיגת המלחמה"
אבי מוגרבי, מיוזמי המכתב, אומר ל-ynet כי פעולות ישראל בלבנון הן אקט של טירוף. "המחשבה שהדרך היחידה להתקדם מהרגע בו נחטפו שני החיילים הישראליים היא לחסל את כל התשתיות בלבנון, לגלח תחנות כוח ולהפגיז אוכלוסייה אזרחית, היא שיגעון בעינינו", הוא אומר. "הרגשנו צורך להביע סולידריות עם קורבנות האירוע הזה ולומר להם שאנחנו לא משתתפים בחגיגת המלחמה שישראל נכנסה לתוכה באוטומט זריז ומבלי לחשוב ולו לשנייה אם אכן מדובר בחובה והכרח ואין שום דרך אחרת". מוגרבי מדגיש: "אנחנו אזרחי ישראל. הצבא הזה הוא גם הצבא שלנו והוא פועל בשמנו. אנחנו לא מרוצים ממה שהוא עושה ולכן מחובתנו להשמיע את קולנו. כאן לא מדובר בעניין פעוט אלא בהרג של מאות ובמלחמה שהובילה עד כה לחצי מיליון פליטים נטולי קורת גג ואמצעי מחייה".
אם יש לך השגות על פעילות הממשלה והצבא למה לא לקיים את הדיאלוג הזה בתוך החברה הישראלית, למה למען אותו החוצה?
"זו לא היתה הכוונה. המכתב הזה בפירוש לא מיועד ליצירת דיאלוג פנים ישראלי, אלא קודם כל אל הקורבנות. ההרגשה היא שאין טעם לדבר אל החברה שלנו ושכרגע היא מוכת פסיכוזה. ריח הדם והאבק סימם פה את כולם וממילא למכתב הזה אין סיכוי להאזנה כמו שכל הסתייגות מהמלחמה המטורפת הזו אין לו מקום כעת. אנשי קולנוע הם קבוצת הדיבור שלנו והדיאלוג איתם מתקיים לפני המלחמה ויתקיים גם אחריה. שחיילים ישלחו מכתבים לחיילים, אני אברך על זה. אנחנו באופן טבעי מדברים עם במאים כי זו קבוצת ההתייחסות שלנו. זה לא תמיד נוח ונעים לכולם, אבל זה דיאלוג שקיים".
לדברי מוגרבי, מבין הבמאים שאליהם פנה היו כאלה שהתנגדו לנוסח המכתב. "ההחתמה נמשכה מספר ימים והיו כאלה שביקשו שנוסיף הסתייגות מפעילות החיזבאללה בשם האיזון הקדוש", הוא אומר. "תכלית המכתב לא היתה אנליזה היסטורית של המצב במזרח התיכון אלא קריאת סולידריות ולכן החלטנו להשאיר אותו כפי שהוא. היו הסתייגויות, היו כאלה שלא חתמו וזה לחלוטין לגיטימי. ישראל היא לא רק דעה אחת".
ארי פולמן, מבין החתומים על המכתב, אומר: "זה קל נורא להיות יונת שלום וברגעים קצת יותר מורכבים להגיד: 'פוס! קודם כל נקרע אותם לחתיכות'. אנחנו רוצים להביע קול שפוי ולומר חזק וברור שלא ניתן לפתור סכסוכים של כוח בעוד יותר כוח. גם בשנת 1982 אם מכתב שכזה היה מתפרסם סביר להניח שהיו כאלה שהיו קוראים לנו גיס חמישי. אז מה זה אומר? ששום דבר לא השתנה. כלומר שגם הפתרון הצבאי של אז לא הועיל. הוא הביא אותנו בדיוק לאותו המקום. אנחנו אומרים שתגובה מסיבית לא מובילה לשום פתרון ושחצי מיליון פליטים ומאות מתים יולידו רק עוד דורות של שנאה. אנחנו חושבים שאפשר לפתור את זה אחרת, באמצעי פשוט שנקרא דיאלוג. אני חותם על המכתב בשתי ידיים ואומר שאגרסיה חולנית כמו זו שתוקפת את ישראל היום לא פותרת דבר".
"זכותי לומר את דעתי"
גם הבמאית אילאיל אלכסנדר מצטרפת לדברים ואומרת: "במציאות שבה יש קונצנזוס חד משמעי שטוען שאנחנו נמצאים במלחמת אין ברירה, מצאתי אפיק להביע את שאט הנפש שיש לי מהמצב. כל הטיפול בעניין מרגע חטיפת השבויים ועד עכשיו הוא קריאה מעוותת של המפה הפוליטית. היתה הזדמנות לגישור עם החמאס אבל אולמרט ופרץ הילכו בתוכה כמו פילים בחנות חרסינה. במקום לדבר עם הנייה, הם גררו אותנו לתוך הצהרות חד משמעיות וכוחות משוריינים ולהגיד שאין ברירה זה פתרון קל מדי. אנחנו בתוך מהלך שיצא משליטה כשלכל מי שמנהיג את הטירוף הזה יש רק פתרונות צבאיים ואין שום התייחסות למהלכים מדיניים. כשאין פתרונות מדיניים אתה מבצבץ בתוך מהלך אינסופי ונטול גבולות שיכול להיגמר באלפי הרוגים".
דברים ברוח זו אומר גם המפיק אמיר הראל: "במצב שבו אין ערעור על שום הנחה או מהלך וקיים קונצנזוס מלא לגבי המשמעויות, ההשלכות והתוצאות של המעשים שלנו, חייבים להישמע קולות אחרים. אסור שכולם ידברו בקול אחד, זה מצב לא בריא והטיעון שעכשיו יש מלחמה וכולם צריכים ליישר קו, הוא בעייתי ומסוכן. אני חושב שישראל עושה שימוש בכוח באופן לא פרופורציונלי וזה נכון שאני מומחה צבאי קטן, אבל כשאני מסתכל על הנזקים שהמומחים הגדולים בתולדותינו הביאו עלינו, אני חושב שזכותי לומר את דעתי. הגיע הזמן לנסות אסטרטגיות אחרות ולא לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות שעיצבו את המציאות הגיאו פוליטית באזור".
הראל ממשיך ואומר: "בכל מלחמה אנחנו אוכלים את החרא של המצביאים הקודמים שלנו שפשטו מדים והפכו לקובעי גורלות. כאזרחים הם מפרשנים את הכשלונות של עצמם ומבטיחים לנו סדר פוליטי חדש ומציאות שונה אבל אני כבר לא ילד ואכלתי את הקשקוש הזה בכמה סיבובים. המלחמה נגמרת ואין בעקבותיה שום דיפלומטיה אמיתית. היום מותר לי להגיד שאני מטיל ספק בכישורים הצבאיים, הפוליטיים והמדיניים של האנשים שמובילים אותנו לאורך השנים. נכנסנו למבצע שמטרותיו לא ברורות ושהובילו להרס, חורבן ומוות. משני הצדדים נהרגים והסיבה לכך היא שאנחנו לא מצליחים לפתור את הבעיות ברמה המדינית. אנחנו מביאים את זה על עצמנו ותוך כדי שוחקים את סף הרגישות המוסרית של כולנו. זילות חיי אדם הולך ומחריף בשני הצדדים כי אם כבר נהרגים כל כך הרבה, אז שייהרגו עוד, מה זה משנה. אלו הן תוצאותיו של עימות מתמשך שבו מעורבות אוכלוסיות אזרחיות עד צוואר. אנחנו מאמינים באיזו מנטרה שחוזרת ואומרת שאנחנו רוצים שלום והם מטרפדים אותו. זה לא נכון. אנחנו לא באמת רוצים שלום. אם אנחנו חושבים שמה שלא נפתר בכוח ייפתח ביותר כוח, אז אין לנו כוונה או סיכוי לפתרון. שנים מסבירים לנו למה אי אפשר לדבר עם אש"ף, חיזבאללה, החמאס. זה קו המשכי של אותה קונספציה גנרלית ששולטת בנו ומביאה אותנו שוב ושוב לאותם מקומות ארורים. הקונספציה הזו הפכה אותנו לחברה אלימה וכוחנית".
