שומרים על חנויות מביזה, חשופים לקטיושות
בזמן שתושבי נהריה נכנסים למקלטים, אנשי חברות האבטחה נשארים בפתח החנויות והמשרדים ההרוסים, כדי לשמור מפני בוזזים. "הקטיושה יכולה להשיג אותך בכל מקום", מסביר אחד מהם. "מה שכתוב למעלה זה מה שיהיה". תוספת סיכון, אגב, הם לא מקבלים
שבת, היום ה-11 ללחימה בצפון, השעה 11:00 בבוקר בנהריה. החתולים הבודדים שיוצאים מחצרות הבתים לא מאמינים שהם יכולים לטייל בכזאת שלווה ברחוב הראשי של העיר. מרוב פחד, אפילו הכלבים כבר לא יוצאים כדי לאיים עליהם. אף אחד לא מוכן לסכן את עצמו באחת הערים המטווחות בישראל במערכה הנוכחית. בעצם, כמעט אף אחד.
כשפונים לרחוב הרצל, אחד הרחובות הראשיים שספג השבוע כמה פגיעות, מבחינים בעיקר בשומרים, ולא רק בגלל האפודות הזוהרות שלהם. אנשי האבטחה, שההנחייה להישאר במקום מוגן ובמקלטים היא עבורם המלצה בלבד. הם הופקדו לשמור על החנויות ההרוסות מחשש לביזה, ומוצאים עצמם כמעט לבד ברחוב כאשר יש אזעקות. ההכרח לסיים את החודש עם משכורת ראויה גורם להם להפקיר את גופם בכדי לעמוד על המשמר בפתח החנויות, המשרדים או הבתים שחלונותיהם ודלתותיהם נעקרו.
שניים מן השומרים שהתגייסו למשימת אבטחת העסקים בנהריה הגיעו דווקא משפרעם. אחד מהם הוא אבא לשלושה ילדים שמבקש לא לחשוף את שמו, אבל מסביר שהוא עושה זאת גם בגלל האהבה למדינה וגם בגלל הצורך לכלכל את המשפחה. "מישהו צריך לדאוג לילדים, לא? אני נמצא כאן כי מישהו חייב לעשות את העבודה הזאת", הוא אומר. "אין בנאדם שלא מפחד ומי שיגיד לך שהוא לא מפחד שקרן. פשוט אין מה לעשות נגד זה".
חברו, רוני סועאד, שומר על הבניין שעלה בלהבות לאחר נפילת קטיושה בשבוע שעבר. "נכון שזה נראה מטורף, אבל אם תחשוב על זה, הרי הקטיושה יכולה להשיג אותך בכל מקום", הוא 'מרגיע'. "מה שכתוב למעלה זה מה שיהיה. שמענו את הבום הגדול שהיה אתמול כי זה היה ממש קרוב, אבל אתה רואה שאנחנו עדיין במשמרת. זאת העבודה שלנו והיא לא מסוכנת פחות ממה שעושים השוטרים, הכבאים או סתם אנשים שנשארים בבית שלהם בנהריה".
"אם הקטיושה הראשונה נופלת עליך אז אין מזל"
"אני סומך על המזל, זה מה שיש", מסביר איבאן בנאי, בן 19, ששומר בבוקר שבת מ-9:00 על מספר חנויות במרכז המסחרי בנהריה. "אין לי מה לעשות בבית, גם שם אין לי חדר מוגן, אז מה ההבדל אם אני פה או שאני שם".
קשה להתווכח עם תשובה שכזאת, המשאירה הרבה מרווח לאלילת המזל. בנאי, שיודע שמלבד הרקטות האוייב הכי גדול שלו הוא הזמן, משתדל להעביר אותו בצורות שונות. "איך שאני מגיע אני יושב קצת, מדבר בפלאפון, ובנוסף יש לי את ספר הקריאה כדי להעביר עוד כמה שעות".
אסור לטעות. למרות הסיכון הגבוה בו הם נמצאים, המאבטחים בנהריה מרוויחים שכר רגיל, שעומד ביום שבת על 30 שקלים לשעה. אנטון דימטרי התחיל גם הוא את המשמרת שלו בתשע בבוקר ויסיים אותה כעבור 12 שעות. אנטון הוא בסך הכל בן 17 ומחפש להרוויח כמה שקלים עד סוף החופש. "חבר של אבא שלי אמר לי בתחילת החופש שיש עבודה באבטחה,
ואני הצטרפתי לחברה", הוא מסביר. "המשמרת הראשונה שלי הייתה לפני ארבעה ימים אחרי שקטיושה נפלה במרכז המסחרי, כמה רחובות מכאן".
ומה עושים במקרה של אזעקה? אנטון לא נבהל: "האמת היא שאם הקטיושה הראשונה נופלת עליך אז אין מזל. אחרי שאני שומע את הראשונה אני רץ כאן לחניון תת קרקעי שנמצא בסמוך. האמת שזה די משעמם להיות פה כל היום, אבל אני צריך את הכסף ומישהו צריך לשמור על החנויות שנמצאות כאן".
לפנייה לכתב/ת 
