מלכודת הדבש של אמריקה
עם כל הכבוד לתמיכה הגורפת מוושינגטון, זו היא שאמורה להציל את האנושות
ישראל מעולם לא נהנתה, כמו היום, מתמיכה אמריקנית כה נרחבת בניהול מדיניותה ופעולותיה הצבאיות. זאת, החל בהתנגדות נשיאותית מפורשת לקריאה הבינלאומית להפסקת אש מיידית, העלולה להפריע בהשגת מטרותיה (כשברקע, קריאת בוש "להתעמת עם הארגון שיזם את התקפות הטרור ועם המדינות התומכות בו"); וכלה במשלוח הדחוף
של הפצצות ה"חכמות", האמורות לסייע במלאכה הממאנת להסתיים. בצד התחושה הנוחה, מתחייבת ערנות מ"מלכודת דבש" זו, שכן נוצר פה פרדוקס משונה.
ישראל נמנעה תמיד מלכרות ברית אסטרטגית עם ארצות-הברית, מחשש שזו עלולה לפגוע בחופש הפעולה שלה. למרבה הפלא, ברית כזו לא נחתמה, אך נרמזת דווקא ציפייה אמריקנית שישראל תתנהג כשותפה אקטיבית במערכה מול הטרור העולמי, ואפילו עלול הדבר לעמוד בסתירה לאינטרסים שלה לסבכה עוד מעבר למדמנה בה היא שקועה היום: לבנון ממשיכה לגבות מדי יום מחיר אימה ודמים, בעיקר בקרב האוכלוסייה האזרחית אך גם בצה"ל, שנדחק בימים האחרונים לפעולות קרקעיות רוויות סיכון בדרום. והנה, אפילו בכירי הצבא מאותתים כי לא ניתן יהיה לפתור את העימות הצבאי ללא הסדר מדיני, היינו: ייתכן שדווקא הפסקת אש מהירה במקביל לכניסה משמעותית של המערכת הבינלאומית לפעולה בשטח, עשויה להיות אינטרס ישראלי מובהק.
אך אין זה הכל, ופוטנציאל הסיכון הגדול עוד לפנינו: טילי הסקאד והשיהאב, עם או בלי ראשי קרב בלתי קונבנציונאליים, אמנם לא מגיעים לחוף המזרחי של אמריקה, אך מכסים גם מכסים את כל שטח ישראל. האם מה שאנו חסרים כעת זה עמידה בראש מחנה העולם השפוי במאבק בציר הרשע? אמת, כותב שורות אלו המליץ בפרוץ האירועים לפגוע במפקדות ארגוני הטרור הפלסטיניים-איסלאמיים בדמשק (וחוזר על כך שוב), גם אם כרוך הדבר בסכנת חיכוך עם הסורים. אך מרחק רב בין המלצה זו לבין עימות ראש בראש עם דמשק, עד כדי לפתוח עימה במכוון חזית כוללת - לא כל שכן עם איראן.
אמנם, תוצאה חיובית אחת יש כבר לעימות בצפון: הוסרו כל המסכות מפניה של איראן, ו"עידן המשי" בהתייחסות אליה חייב לחלוף. זו העת לפעולות של ממש בשטח. אך קריטי להדגיש שאין זו משימה לישראל, ואסור שארצות-הברית, המצוידת בבת ברית נאמנה במזרח התיכון, תהפכנו בעל כורחנו ל"פרוקסי" מול איראן. למזכירת המדינה האמריקנית, שמגיעה השבוע לאזור, יש לומר במפורש: די לנו בלהיות ה"פראיירים" של המערכת הבינלאומית מול חיזבאללה. ישראל מימשה את מחויבותה בסוגיית לבנון עם הנסיגה לגבול הבינלאומי, וה"תשלום" עבור העימות הנוכחי לא היה צריך להיות מכיסנו. כעת האחריות על לבנון, ודאי מעבר לה - על סוריה ואיראן - היא של העולם כולו.
פרקטית, החלטות מדינות הג'י-8 האחרונות הן חשובות מאוד, אך מסגרות שכאלה עלולות להוליד מיד מכשולים פוליטיים, שימנעו כל סיכוי לקבל החלטה אופרטיבית משותפת. קהילת העמים השפויים, בניהוג האו"ם, חייבת להסמיך את ארצות-הברית להיות אחראית למאמץ בינלאומי מדיני-כלכלי-צבאי יעיל וממוקד נגד איראן, ולהותיר לה לבחור את שותפיה לביצוע המלאכה (לא כולל ישראל).
ברובד הצבאי, לא צריך להסתער על היעד בחפזון אלא לנהוג בסבלנות ולנקוט שוב אותה אסטרטגיה בה בחרה וושינגטון לפתוח את המערכה בעיראק - לערוף את ראש הדרקון. האמריקנים אמנם כשלו בניסיון הסיכול הממוקד של סדאם
כאקט הפתיחה של מלחמתם בו, אך לפחות ניסו זאת. ראוי שוושינגטון תחפש שוב בניחותא את ההזדמנות המתאימה, נוכח כניסתם הצפויה של אחמדי-נג'אד וחבורתו למגננה. פגיעה בהנהגה האיראנית - המסוכנת ביותר בטהרן מאז חומייני - תשפיע ודאי על המודוס אופרנדי הכולל שלה. מנהיגת העולם החופשי חייבת ליזום, לקחת אחריות ולפתור את הבעיה האיראנית מן היסוד למען האנושות כולה, אחרת ניתקל בה שוב מהר מאוד מעבר לפינה הקרובה - ואנו נהיה הראשונים לשלם את המחיר.
יוסי בן ארי, תת-אלוף (מיל'), לשעבר בכיר בקהילת המודיעין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
