אין קטיושות בכיכר
לא את הכיבוש והרוע משחררים היהודים מאף-16. אבל לפשיזם - גם משמאל - יש אמת אחת
כותבים אצלנו שהמלחמה היא הפגנת שריר של הצבא מול אולמרט, שנסחף כי רצה להיכנס להיסטוריה כמצביא. אצלי בבית אומרת
המנהיג הרוחני של השמאל, נועם חומסקי, בא אל חיזבאללה - ארגון רצחני וקיצוני ולאומני, לפי דברי מנהיגי הארגון עצמם - והצדיע. הפשיזם של השמאל, כמו זה של הימין, אינו מאמין באפשרות צדקתו של האחר. הם טוענים שיש רק אמת אחת. הכרנו את זה מהימים שמול "שמש העמים" הרוצח מיליונים, עמדו ואמרו שהמהפכה שם היא גם שלנו.
לא כיבוש, ג'יהאד
מישהו אומר עליי שנהייתי ימני. זה לא נכון, אבל מה יש להם? מי שאינו בעד השמדת ישראל, או בעד זחילה עלי גחון - הוא ימני? ובכלל, מה רע בזה? אני אמנם איני ימני, אבל מה זה בדיוק ימני בסיפור היהודי-ערבי? במלחמה הזאת יהיה הניצחון העמדת האמת על מפתנה. קראתי מאמרים, איך הכל קשור לכיבוש. שצריך לנהל משא ומתן. אבל עם מי? ומה שייכת לבנון לכיבוש? וזה לא הכיבוש ולא הרוע שהיהודים משחררים ממטוסי האף-16 שלהם. זה מה שהיה ברור תמיד והתעלמנו ממנו: זאת מלחמת הקודש של האיסלאם הקיצוני במערב, שאנו השפיץ שלו ואנו החלק הנגיש ביותר בו, כי גם ספרדים וצרפתים יכולים לשנוא אותנו.
אצלנו זאת המלחמה של הערבים בנו מאז הצהרת בלפור, כי שום ישות מוסלמית אינה יכולה לקבל ישות לאומית אחרת בקרבה. ראו את המצרים העתיקים, הקופטים. היום הם כבר שבעה אחוז ממה שהיו, ועדיין רודפים אותם, לא מפני שהם נוצרים אלא מפני שהם מהווים אומה תחת כיבוש. קראתי על ועדות חקירה עתידיות למלחמה בת 11 הימים, ואיך הצבא והמדינה והממשלה והעם השבוי בסיסמאות נדושות - כולם נפלו קורבן לסחיטה נפשית; לחרדה קיומית מדומה, כי הקטיושות נורו רק מפני שאנחנו כובשים בג'נין. חיזבאללה תקף אותנו בדרום אמריקה ובלבנון עוד קודם שגילה את חוות שבעא, שהייתה בכלל סורית. אז מה עושים?
בהפגנה דיברנו על פשעינו. על כך שזאת מלחמה אכזרית, שבה נהרגים ילדים משני הצדדים, ולאור מצב כלי-הנשק, הרי שם יותר מכאן. אבל מחבל מתאבד אינו איזה יהודי שנסע לשכם לפוצץ בית-קולנוע, וצריך להיות לא אנוש כדי להאמין למה שאני קורא בעיתונים. מצד שני, אין לי בעיה שהם כותבים את זה. יש לי בעיה אם זאת באמת כל האמת. אינני רשע, אך חרף ההרג הרב, אני תומך במלחמה הזאת ותומך באולמרט, שמנהל מלחמה חשובה, עקרונית, אולי אפילו מיתית. ברגע קט נהיה מצביא. הוא מנהל היודע לברור את הקש מן התבן.
האדם הוא חיה
אולי אני טועה, וזה יכול להיות. אלוהים טעה כשברא את העולם. הכל יכול לקרות. מה שלא יכול להיות הוא שישנה רק אמת אחת. לא אנחנו הנחנו לטרור קיצוני להניח את תשתיותיו בתוך בתי מגורים. ישנו רגע בו אדם הוא חיה. בטבע הכל נאבקים על קיום, עד שזה מגיע לפילוסופים של ציניות מתחכמת, של עיתונאים נחמדים. אנחנו לוחמים הפעם מלחמת קיום. חזרנו לימים בהם בגיל 17 התגייסתי לפלמ"ח, כי הערבים לא הסכימו לקבל את תוכנית החלוקה וירו על תחבורה יהודית, והלוא רק ימים אחדים קודם עוד הייתי ב"שומר הצעיר" בגלל החלום המדינה הדו-לאומית. לא, אינני מתבייש בימים בהם צעקתי נגד הכיבוש הרבה לפני שהיה כיבוש, בימים של שטח תשע. והייתי שם, חטפתי מכות. לא נורא. הייתי חבר בוועד למען עקורי איקרית ובירעם, גם היום הייתי חוזר על זה. הופעתי בגליל עם פרוץ יום האדמה בכפר קטן יחד עם קומוניסט שצעק בגרמנית נגד אבי ואמי.
אני אוהב את בתי הפעילה במחסום ווטש ובתעאיוש ועושה ימים כלילות בשטחים, עוזרת לכל פלסטיני בצרות, חוטפת מכות ממתנחלים ומחיילים ואינה יושבת בבית וכותבת הגיגים. היא מאמינה ב"מדינת כל אזרחיה"; גם אני חושב שזהו הפתרון היחיד ההגיוני, אבל לא מוכן לוותר על המדינה היהודית, ולכן מאמין שניאלץ להילחם עוד מאה שנה כי אין ערבי בעולם, לבד מי שרוצה לסבר את אוזני, שיקבל אותנו כישראל. לא גדולה, לא קטנה, לא כובשת כמו בשנות השלושים, כשנסענו במשוריינים לגדרה - ולא עתה עם הכיבוש.
אחרי הטבח במעלות הצעתי לחברים ערבים, סופרים ומשוררים וציירים, לפרסם הודעת גינוי משותפת על הטבח, ובה בעת על התקפות חיל-האוויר שלנו בלבנון. הם לא הסכימו, כי אמרו שהפלסטינים שביצעו את הטבח הם לוחמי גרילה, ואילו ישראל היא מדינת טרור. שנים לא הבנתי את זה. אבל כאשר הלוחמים בכיבוש הישראלי מריעים לחיזבאללה, אני מבין היטב.
יורם קניוק הוא סופר
