"נגד הזוועות אין אלא לצעוק"

יממה לאחר פרסום המכתב הפתוח היוצא נגד המלחמה בלבנון עליו חתומים בין היתר הרולד פינטר, נעם חומסקי וז'וזה סאראמאגו, מבקש יוזם המכתב, הסופר וההיסטוריון של האמנות ג'ון ברגר להבהיר עמדות. בשיחת טלפון מביתו שבפריז אומר חתן פרס Booker: "אני בהחלט רואה בגרניקה מקבילה למתרחש בלבנון. בשני המקרים הקורבנות הם אזרחים

חסרי ישע שהותקפו בנשק מתוחכם. בגרניקה היו אלה המפציצים הגרמנים ובביירות, מדובר בפצצות חכמות מתוצרת ארה"ב בהן משתמש חיל האוויר הישראלי. הציור של פיקאסו הוא ביטוי לכאב, סבל פיזי ואימה. כשלעצמו הוא אינו ציור שנוגע בטיעונים פוליטיים כאלה או אחרים אלא ביטוי לצעקה. נגד הזוועות אין אלא לצעוק".

בניגוד לעמדה הישראלית לפיה המתקפה הישראלית החלה בעקבות חטיפתם של שני חיילים, טוענים החתומים על המכתב כי לאירוע זו קדמה חטיפה ישראלית של רופא פלסטיני ואחיו משטחי עזה. "זו היתה נקודת ההתחלה של הפרק הנוכחי, למרות שהטרגדיה לא החלה שם. מדובר בסכסוך שמקורותיו הולכים הרבה מעבר לזה", אומר ברגר.

אתם מציינים שרק העיתונות הטורקית דווחה על החטיפה של האזרחים הפלסטינים. האם אתם מאשימים את התקשורת העולמית בהסתרת עובדות?

"אני יכול לדבר רק על התקשורת שאני מכיר וזו התקשורת האירופית. אני לא חושב שהמדיה מסתירה עובדות, אבל היא מספרת את הסיפור מנקודת מבט מצומצמת. המדיה מפעילה זיכרון קצר טווח ומוחקת לחלוטין את הקשר בין מה שקורה בלבנון לבין מה שקורה בשטחי פלסטין. הקשר הזה וההכרה בלגיטימיות של קיום ישות פלסטינית, שהוא המפתח להבנת הדברים לעומק, נעלם - וזה חשוב יותר מנושא הצנזורה והצנזורה העצמית".

אתה מכוון לכך שהתקשורת האירופית מציגה תמונה שטחית של המציאות במזרח התיכון?

"לא, ברור שלעתים מפורסמים מאמרים מעמיקים בנושא, אבל בדיווח השוטף על מה שקורה בלבנון יש יותר סנסציונליזציה מכל דבר אחר. התקשורת מדווחת על הטרגדיות של היום או אתמול, אבל אין לה ראייה מרחבית. אין קישור בין פעילות החיזבאללה לבין מה שקורה לאורך שנים בשטחים הכבושים על-ידי ישראל. דבר נוסף שהוא מאוד בעייתי בעיני הוא אוצר המילים בו משתמשת התקשורת. ברוב המקרים מדובר בלשון חד-צדדית. למרות שעושה רושם שהתקשורת מזועזעת יותר ויותר מהמראות בלבנון, עדיין הטרמינולוגיה נותרה בעינה. הישראלים לוקחים בשבי בעוד שחמאס וחיזבאללה חוטפים בני ערובה. הצבא הישראלי נלחם מלחמת הגנה בעוד שחמאס וחיזבאללה מבצעים פעולות טרור. התקשורת מציגה פרספקטיבה צרה עד כדי אבסורד והשפה שבה היא משתמשת באופן אוטומטי קובעת התייחסות. עם זאת אני באמת מאמין שככל שהימים נוקפים, התקשורת מעמידה סימן שאלה גדול על היעדר הפרופורציות בתגובה הישראלית".

מהו בעיניך תפקיד האינטלקטואלים בזמנים שכאלה?

"ברשימת האנשים שחתמו על המכתב, ובכללם ראסל בנקס שהצטרף לפני זמן קצר, יש שישה סופרים – ארונדהטי רוי, גור וידאל, הרולד פינטר, סם מרגו ואנוכי. כולנו יותר מספרי סיפורים מאשר אינטלקטואלים. אני חושב שזו נקודה חשובה, כיוון שמספרי סיפורים מנסים לעקוב אחרי נרטיב ולא להשתמש בסיפור באופן מיידי כארגומנט. ככל שאנחנו עוקבים אחרי קו העלילה על כל הסתירות שבו והעוולות משני הצדדים, אנחנו נמשכים לטרגדיה וכעת לפשעים שהוא מייצר. זה די חדש כיוון שבעבר מי שהיו אמונים על ניתוח המציאות הם פילוסופים והוגי דעות פוליטיים וכיום האנשים שמדברים הם מספרי סיפורים".

הצורך לומר את הדברים נובע אולי מתחושה שהסיפור, כפי שסופר, הוצג באופן מעוות לדעתכם?

"כן, אני חושב שזה נכון, אבל על זה הייתי רוצה להוסיף שישנם קולות בישראל שמספרים את הסיפור כמות שהוא בלי לעוות אותו. הם מיעוט שמוחה ומתנגד, אבל קולו נשמע והוא בהיר ומזעזע. הקולות האלה מכים בי ולא רק בי".

מדוע אין במכתב שלכם כל התייחסות לנפגעים הישראלים בעימות הנוכחי?

"באופן בסיסי כיוון שמדובר במכתב קצר מאוד. המכתב רצה להבליט נקודה אחת ולא לכסות את כל הנושא. במאמרים אחרים שכתבתי דיברתי גם על זה. זו הסיבה. כדי לפרש את ההיסטוריה של הסכסוך היינו נדרשים לעמודים רבים, אי אפשר לפשט את זה".

מה שאתה אומר בעצם הוא שהמלחמה בלבנון קשורה בכיבוש הישראלי.

"לחלוטין, כן ויתרה מכך - אני מדבר על הנטייה להתעלם מהקשרים הללו באופן סיסטמתי או להשתיק אותם לחלוטין. אני מדבר על המחיקה של האפשרות לקיום אומה פלסטינית. יש פה תוכנית שלא מדברים עליה והסיבה שכל-כך חשוב לדבר על זה היא מפני שהדרך היחידה לפתרון היא הכרה בזכות הפלסטינים למדינה משלהם. זה נושא מפתח".

כסופר שעוקב אחרי קוי עלילה איך אתה רואה את סוף הסיפור הזה?

"אני באמת לא יודע. אני לא מרגיש שאני מוסמך להתנבא בעניין זה. אני חושב שהפקטור המרכזי קשור בדעת הקהל בתוך ישראל. אסור להתעלם גם מתפקידה של ארה"ב במשחק הזה. בגיליון 'לה מונד' שהופיע בשבת היתה קריקטורה שהכותרת שלה דוד חמוש על ידי גוליית. מה שמצאתי מאוד חריף בקריקטורה הזו הוא שהוא גם מזכיר מה דוד עשה בזמנו ומה הוא עושה היום".

ממה אתה הכי חושש?

"מהיום שאחרי. מהיום שבו כל התושבים האירופאים יעזבו את ביירות והיא תישאר נשכחת מאחור. זו הסיבה שאנחנו חייבים להמשיך ולומר את הדברים בקול רם שיישמע בלי כל קשר לשאלה איזה אפקט יש לדברים שאנחנו אומרים".