מעז ייצא שלום?

אין ולא צריך להיות ויכוח על זכותנו המלאה להגן על עצמנו, להשיב את החיילים החטופים ולמנוע את סיכון חייהם של אזרחינו. השאלה היא האם הפעולה הצבאית שישראל מנהלת היא האפקטיבית ביותר כדי להשיג את המטרות הללו, והאם אנחנו עושים מאמץ עליון כדי למנוע, עד כמה שאפשר, פגיעה באזרחים חפים מפשע.

מוטעה לומר שזו "מלחמת אין ברירה". הייתה בידי ישראל אפשרות (שלא הייתי ממליץ עליה) שלא להגיב כלל מבלי לסכן את עצמה, והייתה בידיה אפשרות להגיב מול כתובת אחרת. עצם העובדה שבידי חיזבאללה יש טילים המופנים אל ישראל אינה אומרת שטילים אלה היו נורים בכל מקרה, ושנכון היה להוציא את השד מן הבקבוק וללחוץ על ההדק - שגרם להם להיירות אל העורף הישראלי.

כדאי לזכור שבידי ברית-המועצות לשעבר היו טילים בליסטיים בעלי ראש נפץ גרעיני, שכוונו אל מטרות בארצות-הברית. במשך עשרות שנים נותרה אמריקה מאוימת, לעיתים על-ידי מנהיגים קיצוניים מאוד בעלי שיקול דעת מפוקפק ואף-על-פי-כן העדיפה את המשך קיומה של ה"מלחמה הקרה" על פני הוצאת השד מן הבקבוק. כאשר נדמה היה שההתפרצות עלולה להתרחש, כמו במשבר הטילים בקובה ב-1962, עשה הנשיא קנדי כל שיכול היה, כולל ויתור בנושא חלקה של טורקיה בנאט"ו, כדי להימנע מחשיפת אזרחים אמריקנים לאיום הסובייטי.

האמנתי שהדרך הנכונה לתגובה הייתה פעולה נגד יעדים צבאיים בסוריה, במקום פגיעה ביעדים אזרחיים בלבנון. ללא עידוד סורי וללא מעבר מאסיבי של תחמושת דרך סוריה, היה ארגון חיזבאללה משותק. סוריה הייתה גורם מרכזי בהשגת הבנות "ענבי זעם" ב-1996, והייתה זו טעות מצידנו שלא להגיע עימה להסכם שלום בשיחות שפרדסטאון (קלינטון, ברק ופארוק א-שרע) בדצמבר 1999. הייתה זו סוריה שמנעה את ירידת הצבא הלבנוני לדרום המדינה לאחר שיצאנו מלבנון במאי 2000, ובלי סוריה יהיה זה קשה מאוד - אולי בלתי אפשרי - להגיע להפסקת אש בת קיימא בתום הלוחמה הנוכחית בצפון.

קריאתו של הנשיא בשאר אסד לפתוח במו"מ עם ישראל לשלום נדחתה על-ידי אריאל שרון ללא דיון ציבורי כלשהו, ובגיבוי מאסיבי של הנשיא בוש. היום קוראת סוריה לשיתופה במהלך להשגת הפסקת אש. אני מציע שלא לדחות זאת. סוריה משחקת תפקיד חשוב בלבנון גם היום. הפסקת אש שתכלול את החזרת החיילים החטופים, את הרחקת חיזבאללה מן הגבול או את פירוקו מנשקו, שחרור אסירים לבנוניים הנמצאים בישראל, ירידת צבא לבנון לדרום, לצד כוח רב-לאומי וויתור ישראלי על חוות שבעא, צריכה לכלול את סוריה.

ואולי מעז ייצא מתוק. ואולי הפסקת אש כזו, שסוריה תהיה מעורבת בה, תוכל לפתוח את הדרך למשא ומתן סורי-ישראלי לקראת

 הסדר קבע, שיבטיח שלום הן עם סוריה והן עם לבנון. יכול להיות שזה איננו אינטרס אמריקני, אבל זהו בהחלט אינטרס ישראלי. כדאי לזכור: דמשק של היום, המעוניינת לחזור למועדון הבינלאומי, עשויה להיות בר-שיח פרגמטי. היא מקפידה על קיום הסכמיה עם ישראל, וגם בראשות ממשלת לבנון עומד מנהיג פרגמטי מאוד, אשר יש לו עניין רב בשלום עימנו.

דווקא בימים הללו, שבהם צעדנו לאחור שנים רבות, שמחירם הכלכלי עצום, כשנסיעה מן המרכז לחיפה נחשבת כמעט למעשה גבורה - עלינו להבין כי תפארתנו לא תהא בהפסקות אש זמניות, במהלכים חד-צדדיים ובוודאי לא בשמירת הסטטוס קוו. השלמת מעגל השלום, הקיים כבר עם ירדן ועם מצרים, כך שגם הפלסטינים, הסורים והלבנונים יהיו חלק ממנו - היא אפשרית. זו החלופה האמיתית היחידה לחזרתם של בנינו אל הבוץ הלבנוני ואל הביצה העזתית. המחיר שנצטרך לשלם ידוע לנו; הוא זול בהרבה מחיים של חוסר ביטחון ומאובדן חיים. אל נאמין שנועדנו לחיות חיים בלי שלום. צריך לקבל את ההחלטה הנכונה ולנצל את ההזדמנות העולה מתוך הימים הקשים האלה.