פידיון הבנים - כניעה לטרור?
האם כושר ההרתעה והחשש מחטיפות נוספות גובר על מצוות פידיון שבויים? האם דאגתה של משפחה אחת מצדיקה מכה נוספת לאחרת? אביו של בני אברהם ז"ל מול מנכ"ל ארגון נפגעי הטרור
| חיים אברהם |  | מאיר אינדור | | | | |
במשך שלוש שנים וחצי סירב חיזבאללה לספק מידע על גורל החיילים, התעמר במשפחות באמצעות אינפורמציה המשתמעת לשתי פנים ורק הגביר את כאבן. לא ארגונים הומניטאריים, לא ראשי מדינות, לא חברי פרלמנטים בעולם ולא אנשי מוסר יכולים היו לתת פתרון לחטיפת הבנים. לאחר מו"מ ממושך, באמצעות מתווכים גרמנים ובראשותו של אלוף במילואים אילן בירן, שוחררו הבנים והושבו ארצה מהשבי.
18 שנה התפלשנו בביצה הלבנונית, המסוכסכת והנשלטת בידי חבורות המתקוטטות על שוק הסמים בבקע, בעידודן
של איראן וסוריה - מדינות שהוגדרו כ"ציר הרשע" של הטרור העולמי. במהלך השנים בהן שהה צה"ל בלבנון, נחטפו ונשבו מספר פעמים חיילים במטרה לשמש קלפי מיקוח. השחרור התנהל תמיד תוך מו"מ עיקש עם ארגוני הטרור, והשגת היעד הייתה כרוכה תמיד בשחרור מחבלים.
ברור לכל שכל שחרור מחבלים, אשר ביצעו פשעים חמורים, הוא מכה קשה להרתעה הישראלית ויעדיה. אך נשאלת השאלה הקשה, האם קיימת דרך אחרת להחזיר את הבנים הביתה? בל נשכח שהבנים נשלחים על-ידי המדינה, והחובה המוסרית שלנו כלפיהם היא ערך עליון לחברה הנאבקת על חייה יותר ממאה שנה.
חיילנו, היוצאים למשימות חדורי מוטיבציה, נחושים לבצע כל פעולה המוטלת עליהם - צריכים להיות בטוחים כי הקברניטים והציבור יעמדו מאחוריהם בכל מצב של סכנה אליו ייקלעו. הם חייבים לדעת שיחולצו בריאים ושלמים. חברה שמאמינה בצדקת דרכה, נשענת על ערכיה ואמונתה, עליה ללכת אל המעיין ממנו שואבים אנו אמונה זו, להסתכל בו ולהיווכח כי מצוות פדיון שבויים היא הראשונה במעלה.
"ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות", אומר הרמב"ם. במסורת היהודית, השבי נחשב לקשה מכל; מי שדוחה אפילו שעה אחת פדיון שבוי, הרהו כשופך דמים. עבור פדיון שבויים מותר אפילו להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית-כנסת, מותר אפילו למכור ספר תורה.
מאחורי כל חיילינו השבויים והנעדרים, ובהם גם זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד וגיא חבר, ניצבות משפחות דואגות, דואבות, שאינן יודעות מה עלה בגורל בניהן - בנינו - ומחכות להשבתם במהרה הביתה. פעולותינו צריכות להיות זהירות, שקולות, כך שלא ניפול בפח שיציבו לנו ארגוני הטרור, לא ניכנס לבורות בלתי רצויים במהלך המו"מ ולא נחריב את כושר ההרתעה. ועדיין, השבת הבנים היא ערך עליון.
חיים אברהם, אביו של בני אברהם ז"ל, שנחטף בידי חיזבאללה וגופתו הושבה בעסקת חילופיי שבויים
מאז שוחרר אלחנן טננבוים גדלו החטיפות, ומאז הוחזרו גופות תמורת מחבלים גם הפכו הגופות לחלק מהמסחר הלבנוני. אך הושלמה עסקת הגופות תמורת מחבלים עם נסראללה, הוא הופיע והחל לדבר על חטיפות נוספות. הכתובת הייתה על הקיר עוד לפני שהעסקה בוצעה, אבל אמרו לנו - לפעילי אלמגו"ר, נפגעי טרור שכולים ופצועים - מי האיש שיביט בעיניהם של הורי החטופים? עכשיו הגיע הזמן שנשאל: ומי יביט בעיניהן של משפחות נפגעות הטרור, שנפגעו במבצעי החטיפות האחרונים? מי יביט בעיני האזרחים האלמונים שהולכים ברחובות, שמותיהם לא ידועים לנו עדיין, אך הם מועדים לחטיפות ופיגועים נוספים? מי יביט בעיני הורי הנרצחים כאשר אלה יראו את המחבלים יוצאים בהמוניהם, סימני "וי" בידיהם, מחייכים לכל עבר, מתחבקים עם משפחותיהם, בעוד יקיריהם טמונים מתחת לאדמה?
אפילו המחוקק המודרני הבין שכדי לשקם את הנפגעים, חייבים להראות שהצדק נעשה. הוא העניק לכך מעמד ב"חוק נפגעי עברה", אשר נותן אפשרות לנפגעים להופיע ולטעון לחומרת העונש ולעקוב אחר ריצויו. ברור היום לכל שחלק מהשיקום הנפשי של הנפגעים הוא הרצון לראות שהפוגע בהם מרצה את עונשו. גם בחוק העתיק של התורה היה לכך מעמד והוא "גואל הדם", שנתן אפשרות ומעמד חוקי לקרובי משפחה לתבוע את העונש מאלה שפגעו ביקיריהם. השאיפה לצדק מבוטאת בספר במדבר בציווי "לא תחניף את הארץ דמים", לאמור: הארץ אינה יכולה לסבול שפך של דם נקי, ועל החברה להעניש את מי שפגע - הוא אינו יכול לקנות את שחרורו מעונש גם אם הוא עשיר כקורח. על כן לא יעלה על הדעת שהחברה בישראל תשחרר את מבצעי העברה מחמת אלימות נוספת שהם וחבריהם מפגינים, גם אם הם ערבים.
פעם היה אחרת: סיפר לי פרפ' יובל נאמן המנוח שכשהיה סגן ראש אמ"ן, היו לישראל שבויים בידי האויב. את הורי השבויים הוא הורה לא לקבל לשיחה, כדי לא להיכנע ללחצים רגשיים. זה לקח זמן והשבויים שוחררו, ובלא להיכנע ללחצים, אחרי שישראל יזמה חטיפות נגדיות. היה יהודי אחר שלא נכנע ללחצים, אבל הוא שילם בחירותו האישית - המהר"ם מרוטנברג, ראש ליהודי אירופה בשנים 1215-1293, שנחטף והושם בכלא ונתבע עבורו כופר נפש עצום. אף שהיהודים התגייסו לתשלום הכופר, הוא פסק שאין לשחרר אותו, מפני שהניח ששחרור בתנאים האלה יביא לחטיפות נוספות. הוא נפטר בכלא, והאגדה מספרת שציווה כי גופתו לא תיפדה גם לאחר מותו - אמון על אותו עקרון. מול מצוות פדיון שבויים החשובה, הוא הציג תג מחיר שאין פודים יותר מדמי שוויו, כלל תלמודי עתיק אשר נקבע בעת שרבו החטיפות וכופר הנפש.
בימים האחרונים, כאשר הורי חיילים שולחים את בניהם להילחם ולעתים להיהרג או להיפצע בקרבות מול ארבעה מחבלים, צריך להיות יותר מטיפש כדי לשחרר מאות מחבלים. מי יהין לשלוח אחרי כן חיילים אלי קרב, כאשר מאות מחבלים שנתפסו לאחר מאמץ והקרבה ישוחררו לצהלת ארגוני הטרור?
מאיר אינדור, סגן-אלוף (מיל'), פצוע טרור ומנכ"ל אלמגו"ר- ארגון נפגעי הטרור
לפנייה לכתב/ת 
