"המלחמה הכי מפחידה שסיקרתי"

מארי קולווין לא מתרגשת מאזורי עימות. בגיל 48, כתבת השבועון הבריטי "סאנדיי טיימס" כבר הספיקה לסקר כל מלחמה במזרח התיכון ולזכות בפרסי עיתונות רבים. בין העימותים שסיקרה - מלחמת האזרחים בלבנון, מלחמת המפרץ ב-1990, המלחמה באפגניסטן, הפלישה לעיראק, ומלחמת האזרחים בסרי לנקה, שם אפילו נפצעה בעינה. ואולם, כאשר היא מספרת על הימים האחרונים שעברו עליה בדרום לבנון, אפילו שועלת קרבות ותיקה כמו קולווין נשמעת מוטרדת.

היא הגיעה לביירות ביום חמישי, 13 ביולי. שעה אחרי שנחתה בשדה התעופה הבינלאומי, הפציצה ישראל את מסלולי ההמראה, ושיתקה את הנמל לתנועה. את הימים הראשונים של הלחימה בילתה בביירות ואחר כך נסעה לצור. "העיר כאן מופצצת מדי בוקר וערב. אני נמצאת במלון קטן ברובע הנוצרי, אזור שלשמחתי נשאר שקט יחסית. רוב ההפצצות מכוונות על פרוורי צור". עם זאת, למרות ההפצצות הרבות, קולווין מציינת כי לרוב ההרס הוא נקודתי ומבוקר. "רואים שמדובר בתקיפות אוויריות ולא בירי ארטילרי".

כבר שבוע ימים שהיא נמצאת בעיר - שנעזבה על ידי מרבית תושביה - ומשם יוצאת לגיחות לכפרים הסמוכים במכונית רגילה - שאינה משוריינת - נהוגה בידי המלווה הלבנוני שלה. הגיחות האלה מסוכנות ביותר: ישראל הודיעה שכל כלי רכב בתנועה מדרום לליטני מהווה מטרה לתקיפה - אבל לקולווין אין ברירה. "איך אני אגיע ממקום למקום?", היא שואלת רטורית.  

"רוב ההרס נקודתי ומבוקר". דרום לבנון בהריסות (צילום: איי.פי)

"כתבנו 'TV' על גג האוטו בתקווה שזה יעזור לנו, ואנחנו מנסים להיצמד לאמבולנסים של הצלב האדום, מתוך מחשבה שלא יתקיפו אותנו - למרות שכבר ראינו אמבולנסים מפוייחים שהותקפו מהאוויר. לפני כמה ימים, בדרכנו לאחד הכפרים באזור, עברו מעלינו שני מטוסי קרב ישראליים, ושמענו אותם מנמיכים טוס ישר מעלינו. באותו רגע חשבתי שעוד רגע נופצץ", היא מספרת. "אני מרגישה שאני לא יכולה להימלט מהסכנה - אבל איזו ברירה אחרת יש לי?". לדבריה, הכבישים בדרום לבנון כמעט בלתי עבירים, "מלאי מכתשים ומכוניות מפויחות שהופצצו מהאוויר".

אתמול (ג') היתה בכפר קטן סמוך לבינת ג'ביל. "הכפרים בדרום לבנון נטושים כמעט לחלוטין. כל מי שהיה לו לאן לברוח - ברח. בבית החולים המקומי אין חשמל, אין מים - וגם אין רופאים". בבית החולים שהו כ-1,600 פליטים מבוהלים - כפריים עניים שלא היה להם לאן לברוח - שבהם טיפלו חובשים מקומיים. "כשהיינו שם בדיוק החלה מתקפה ארטילרית", נזכרת קולווין ברגע מפחיד נוסף.

"תגובת ישראל מגבירה את התמיכה בחיזבאללה". צור (צילום: איי.פי)

את לוחמי החיזבאללה לא ראתה ברחובות, למרות שבנוכחותם ניתן להרגיש. ביום ראשון, ראתה חמש רקטות ששוגרו לא הרחק ממקום הימצאה. "הן שוגרו מפרדס מאחורי הכפר שבו הייתי, אבל את הלוחמים לא ראיתי. הם מתחבאים בבתים בכפרים, ואני מניחה שיש להם רשת של מנהרות ובונקרים".

ומה עם אוכל? "קל יותר למצוא אוכל בביירות מאשר בעזה", היא מסבירה בבדיחות הדעת. "ביום הראשון ללחימה הצטיידנו בהרבה אוכל, ובינתיים לא חסר. חוץ מזה, מדי פעם יש הפתעות. באחד הימים, ישבתי בחדר המלון ופתאום שמעתי פיצוץ עז מגיע מכיוון הים. 'אוי לא', אמרתי לעצמי, 'הם מפציצים את המלון שעל החוף'. אבל אחר כך הסתבר לי שמקור הפיצוץ היה דייג  שהחליט להיעזר - מכל הדברים בעולם - דווקא בדינאמיט. אז באותו ערב אכלנו דגים. אמנם דגים מרוסקים, אבל עדיין - דגים".

קולווין מספרת כי במהלך הלחימה, הבחינה בשינוי בגישתם של האזרחים הלבנונים - אלה שלא נמלטו מהאזור, כמובן - כלפי חיזבאללה וישראל. "בהתחלה שמעתי מהם ביקורת על חיזבאללה, על כך שהם הכניסו את לבנון לבצה הזאת מבלי להתיעץ עם אף אחד ולשאול אף אחד. עכשיו נראה לי שהתגובה הקשה של ישראל דווקא מובילה לתמיכה בחיזבאללה. הם רואים את תקיפות ישראל וחושבים שהיא הורסת את המדינה".

למרות המצב הקשה והסיכונים, אין לקולווין כוונה לעזוב את צור. "אני אשאר כאן ככל שזה יימשך", היא מבטיחה.

בהכנת הידיעה השתתף אבירם זינו