פרשניתנו לענייני פרשנים
הם יודעים הכול, תואמים להפליא את העמדות הרשמיות ומספקים לנו את עירוי האדרנלין הרצוי לנו בזמני מלחמה. אריאנה מלמד מתווה קווים לדמותם של פרשנינו לענייני ערבים
לישראל הרשמית יש דרכים רבות להכחיש את עובדת היותה חלק מן המזרח התיכון. בין היתר, הקליינטים של מערכת החינוך שלה אינם נדרשים ללמוד ערבית – אלא אם כן יש בליבם העדפה מיוחדת לשירות במערך המודיעין. רובה המכריע של האוכלוסיה המקומית – גם אם הם דוברים קצת מגרבית או למדו קצת פלסטינית במחסומים - אינם מסוגלים לקרוא כותרת בעיתון ערבי. בוגרי מערכת החינוך אינם מכירים את ההיסטוריה הערבית, את האיסלאם, את המערכות הפוליטיות השונות במדינות השכנות.
פרשנינו, לעומת זאת, יודעים ה-כ-ו-ל. כך חינכו אותנו להאמין עוד במלחמות שהתנהלו רק ברדיו. אבל בעידן של ריבוי ערוצים ואוטוסטרדת מידע, הם עדיין יושבים בכורסאותיהם באולפן כמונוליטים עתיקים, וכאילו נדרשו לפענח את המהלכים הגיאופוליטיים סביב מבצע סיני. הצופים שלהם, בהיעדר אלטרנטיבה תבונית יותר, ימשיכו לשבת בכורסאותיהם במבוכה: "העולם הערבי" תמיד יצטייר, בתום הפרשנות, כאוסף של בריות מאיימות עד תמוהות שעוסקות אך ורק בתככים ביזנטיניים ומתחרות ביניהן אך ורק על רמת האיבה לישראל.
פרשנינו אינם אשמים בכך. מתוך מבול של אירועים, התבטאויות, התפתחויות ותהליכים הם צריכים לברור את הדקות הרלבנטיות ביותר ל"מצב", והרי העולם הערבי מעניין אותנו רק כאשר יש "מצב". בימים כתיקונם, אנחנו מעדיפים לשכוח אותו לגמרי, וגם יצרני התקשורת בוחרים באופציית ההתעלמות.
מפלס אי ההבנה עולה
מה יודעים צופי הטלוויזיה על חיי היום יום במרחב? כמעט כלום. על חיי התרבות? עוד פחות מזה: כשמזדמנת טלנובלה אנטישמית או סדרה דחקאית על מרגלים ציוניים, תראו ממנה חצי דקה מתורגמת בחדשות הערוץ החביב עליכם. תירשם עוד אנקדוטה, ומפלס אי ההבנה רק יעלה.
פרשנינו הם עיתונאים שעובדים בתנאים מאוד לא נוחים ליצירת דיווחים מושכלים. רוב המקורות שלהם, מטבע הדברים, הם מקורות יד-שנייה. כשהם נפגשים פנים אל פנים עם אויב אמיתי, זה בדרך כלל מבוקש בכיר שנתפס והמפגש נעשה בתיווכו של השוּשוּ ובין החומות הבטוחות של הכלא. זהו מצב שמזמין שיתוף פעולה בעייתי לאורך זמן בין השושו לפרשן, ואם תעקבו ברצינות אחר עמדותיה של ישראל הרשמית ואחר תכניה של הפרשנות, לעתים קרובות תמצאו תואם מופלא במקום ביקורתיות, הליכה בתלם במקום חשיבה עצמאית.
כולם מרוצים כך: פרשנינו לא מסכנים את מעמדם, מפיקי החדשות סיפקו את הסחורה, ולצופים נותר רק להחליט מי מפרשנינו מקובל עליהם יותר, על פי המימיקה שהם מפגינים באולפן – כי שנים ארוכות של פרשנות לא שיפרו כלל את יכולתנו, כצרכני טלוויזיה, להבין את החומר המפורשן. נשאר רק השואו.
בכיר פרשנינו, אהוד יערי, תקוע מזה שנים במופע אימים. התחושה שהוא מצליח להעביר לצופיו היא שכל קדרותו המדכאת של אותו עולם בלתי מובן מונחת על כתפיו, ותמיד צריך להתריע, להזהיר, להבהיר בטון מפחיד ולסיים את הדיווח-פרשנות בארשת הקודרת השמורה לאסונות שעוד יבואו ולאלה שכבר היו כאחד. יערי הוא מגה-פרשן. בדקות המסך שלו תמצאו שהוא הופך בקלות לאחראי מטעם עצמו (וחברת החדשות שלו) גם למהלכיהם של האמריקאים, גם לביקורת מרפרפת על מדיניותה הרשמית של ישראל וגם למצב הרוח של שליטי-תבל ומידת בחישתם ב"עולם הערבי". מלחמות מוציאות ממנו את המיטב – אותה קדרות, עם עלייה ניכרת במפלס האדרנלין. במלחמה, יערי פשוט מדבר מהר יותר.
ערוץ 1 עדיין לא התאושש מעריקתו של יערי. עודד גרנות הוא איש נעים סבר שמסרב להפוך את מלאכתו המקצועית לדרמה יומית. הוא לא שחקן והוא לא יהיה שחקן, וככזה, אין לו סיכוי במאבק החשוב-באמת: לא על הבנת העולם הערבי אלא על אהדתם המתמדת של הצופים. מאז תחילת המלחמה אני מזפזפת בין שלושת הערוצים, ולא מצאתי שפרשנותו של גרנות נופלת בנהירותה מזו של יערי, אבל הנעימות היא בעוכריו של גרנות. כשיש "מצב", וכשיש בו אסונות מקומיים שמצטלמים טוב כל כך, האיש הרגוע מתקשה להתחבב על הצופה המותש, שמחפש גם הוא את עירוי האדרנלין הבא, את הריגוש ולא בהכרח את האינפורמציה.
והנה, בתוך המהומה, נולד מאמי לאומי חדש. צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים של ערוץ 10, הצליח למצוא את הסינתזה הנכונה בין הדרמה לרוגע, ובתוספת פנים נאות ובלורית שטרם החלה להכסיף, הוא משווק לצופי הערוץ דור חדש של פרשנות: כצפוי, היא שונה מזו של עמיתיו רק בהבדלי ניואנסים דקיקים. כצפוי, גם בדור החדש לא יהיה לצופים מושג ירוק על מהותו של "העולם הערבי", אבל יהיה נעים יותר לצפות באיש המתווך בינו לבינינו – וזה, למרבה הצער, כל מה שמבדיל בינינו לבין המשך הבורות, ההכחשה וההתעלמות.
