פעלה בהתאם למצופה
אחות בבית חולים סיעודי נפגעה כאשר מעלית מחצה את ידה כשניסתה למנוע את סגירתה ולאפשר לקשישה לצאת. היא תבעה את מקום העבודה, וביהמ"ש המחוזי קבע כי המעסיקה היא זו שאכן אחראית לכל הנזקים שנגרמו לה
אירית לביא עבדה כאחות סיעודית בבית אבות. באחד הימים ירדה לביא במעלית יחד עם שתי קשישות, דיירות הבית. כאשר המעלית הגיעה ליעדה, יצאה לביא עם אחת הקשישות והמתינה בחוץ שגם הקשישה השנייה תצא. אולם בטרם הספיקה זו לצאת, החלה דלת המעלית להסגר. לביא הושיטה את ידה הימנית כדי להסתיר את עינית המעלית, אלא שדלת המעלית המשיכה להיסגר. לביא שלחה את ידה הימנית, בניסיון ללחוץ על כפתור פתיחת המעלית. אולם הדלת המשיכה להיסגר ומחצה את ידה השמאלית.
בעקבות זאת לביא הגישה לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד החברה בה עבדה, החברה המפעילה את בית האבות. השופט אמיר טובי דחה את התביעה, ואף חייב את לביא לשלם למעסיקתה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכומים נכבדים.
לדעת השופט טובי, לביא לא הוכיחה שמעסיקתה התרשלה בתחזוקת המעלית. השופט הוסיף שגם אם במעלית תקנית חייבת להיות עינית אופטית המפסיקה את מנגנון סגירת הדלת כאשר גוף זר חוסם את הקרן היוצאת ממנה, הרי שאין מקום לקבוע שאותה עינית צריכה הייתה לקלוט כל גוף זר בכל נקודה המפרידה בין הדלת לבין דופן המעלית.
לפי השופט, ייתכן שהגוף הזר לא יזוהה על ידי הקרן כיוון שהוא מחוץ לשטח אלומתה. מה עוד שלא כל גופה של לביא חצץ בין הדלת לדופן המעלית, אלא רק ידה הושטה כדי לעצרה. מדובר בשאלה שבמומחיות ולא הוצגה חוות דעת בתחום בטיחות המעלית.
לביא לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. השופטים יגאל גריל, רעיה חפרי וינוגרדוב ומנחם פינקלשטיין היו בדעה אחרת. לדידם המעסיקה אחראית לנזקיה של לביא.
החלטת שופטי בית המשפט המחוזי התבססה על הלכת בית המשפט העליון, לפיה קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים.
לדעת השופטים, לביא רשאית הייתה להניח, מהיכרותה את אופן פעולתה של המעלית במהלך תקופת עבודתה בבית האבות, שהנחת ידה על העינית תמנע את המשך סגירת דלת המעלית. "הנחה זו מעוגנת בניסיון החיים, לגבי אופן פעולתה של מעלית תקינה בימינו, ואינה מחייבת הגשת חוות דעת של מומחה בטיחות. אם למרות הנחת ידה של לביא על העינית הדלת לא נפתחה, כי אז המסקנה הלכאורית היא שארעה תקלה במנגנון המעלית או הדלת. בנסיבות אלה עבר אל המעבידה הנטל להוכיח שחרף התרחשות זו לא דבק בה כל אשם, ובענייננו לא עלה בידי המעסיקה להרים נטל זה."
פעולתה של לביא היתה כפי המצופה ממנה כאחות סיעודית. האינסטינקט של לביא היה למנוע פגיעה מהקשישה שהייתה בדרכה החוצה מן המעלית. אם לא הייתה מושיטה את ידה אל עבר העינית היתה התאונה כנראה נמנעת, אך אז הקשישה היתה נותרת במעלית.
דעתם של שופטי בית המשפט המחוזי הייתה נחרצת: "האומנם ניתן לצפות מלביא כאדם בכלל, וכאחראית מחלקה סיעודית בבית האבות (ואח"כ במחלקת עצמאים ותשושים) לאפשר לקשישה מבוהלת להישאר בנסיבות אלה לבד בתוך המעלית?".
לביא פעלה, אם כן, בדיוק באופן שניתן היה לצפות ממנה שתפעל, בהיותה אחות סיעודית בבית אבות. לכן דין תביעתה להתקבל ואין להשית עליה כל אשם תורם לקרות התאונה.
שופטי בית המשפט המחוזי קיבלו אפוא את ערעורה של לביא וקבעו, כי המעסיקה נושאת במלוא הנזקים שנגרמו ללביא כתוצאה מן התאונה.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
