דברים: מעוול וחורבן לתקומה ובניין
אנו נכנסים לשבוע שחל בו תשעה באב בכאב ודאגה. עתיד העם היהודי, המבקש לשוב ולהיבנות בארץ, נתון בידינו
הדברים נכתבים בעיצומו של מבזק חדשות המודיע על אובדן מספר רב של חיילים במלחמת "בין המצרים". איני אסטרטג ולא מדינאי, ולא אציע למקבלי ההחלטות את הצעדים הבאים שעליהם לנקוט. אני מבקש ללמוד מתוך המעיין הנובע של מקורות ישראל איזה לקח ניתן להפנים מתוך אירועי העבר.
להוציא מפיו מלבד קינה? אנו עומדים מול משפחות קרועות מילדיהן ואומרים איכה. קינתו של ישעיהו מסובכת יותר. אמנם עשרת השבטים גלו, אך ירושלים נותרה לאחר נסיגתו של סנחריב ממסע הכיבוש בארץ ישראל: "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם". הכל הפך לשממה מלבד ירושלים, שמחזיקה מעמד בנס גלוי. ובכל זאת אנו שומעים קינת "איכה" מפיו של ישעיהו. הפסוקים המלווים את איכה של ישעיהו עוסקים כולם בבעיית השחיתות השלטונית. בין כל השרים הסוררים רודפי הבצע מתבצרת לה קבוצה שעימה בא הנביא חשבון - דייני ישראל: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג).
השבת אנו קוראים את פרשת דברים, המחוברת תמיד להפטרת "חזון" (פרק א בישעיהו) ומבשרת את הכניסה למגילת איכה של תשעה באב. הפרשה, ההפטרה והמגילה מדברות זו עם זו באמצעות המילה "איכה". משה מספר לעם את קשיי ההנהגה של דור המדבר ומסכם דבריו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב). ישעיהו מתאר את ישראל כמאה וחמישים שנה לפני החורבן: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ירמיהו מתנבא בתוך החורבן: "איכה ישבה בדד ... איכה יעיב אפו... איכה יועם זהב".
קינתו של ירמיהו אינה צריכה הסבר. עומד נביא ורואה את כנסת ישראל בשקיעתה, בית המקדש חרב ושכינה בגלות - מה עוד יכול
הפרשה הקודמת - מטות
הכמיהה לחיים חזקה מחזון השלום
בני לאו
יש מציאות שבה אי-אפשר לעצום עיניים ולהתבשם מניחוח של שלום עולמי, כשהאויב מתחמש לך מתחת לאף. מלחמת מדיין היא הדוגמה לצורך להתעורר מחלומות מתוקים מלאי אשליה
הנביא יודע שיש הרבה בעיות ביטחוניות וערעור מוחלט של יחסי חוץ לירושלים. אולם אחרי כל הסכנות הללו, מה שיכול להחריב את ישראל זה החוסן הפנימי של היותה חברת מופת, נקיית כפיים ומקדשת שם ה'. התורה מלאה באזהרות כלפי ההנהגה ביחסה לחלקים החלשים שבחברה. אותם חלשים מופיעים בתורה בדרך כלל בתור הגר, היתום והאלמנה. אלה הם האנשים שאין להם גישה קלה למקבלי ההחלטות והם נאלצים לעבור את כל ייסורי הביורוקרטיה ללא שום יחס אישי. הפסוק מתאר שני מצבים: "יתום לא ישפוטו" - התיק מגיע אליהם אך הם לא מתפנים אליו. יש תמיד משהו או מישהו יותר דחוף. וריב אלמנה - התיק אפילו לא מגיע: "לא יבוא אליהם".
אחת העוולות הקשות שיודעת החברה היהודית בישראל קשורה לקבוצת הנשים מסורבות הגט. זוהי סוגיה נוראה שכולה שבר. קודם השבר האישי של ניפוץ החלומות הוורודים של החתונה, אחר כך שבר משפחתי שכרוכים בו הרבה ענייני ממון ותאווה עם קנאה ושנאה. ידו של הבעל בדרך כלל על העליונה, בגלל סיבות ברורות. הוא לא מודאג מהשעון הביולוגי, הוא לא מפחד שאם ילך לאשה אחרת בזמן שלפני נתינת הגט ירבה ממזרים בישראל. הוא יכול להתהלך בחברה כשבאופן פורמלי הוא כרוך בנישואין לאשתו הראשונה, אך באופן מעשי אינו מרגיש שום כבלים. האשה שאינה מקבלת גט פשוט נעצרת. היא עגונה כפשוטו. אין לה סיכוי לקשור קשר של ממש עם בן זוג מפחד ממזרות בישראל. כולם יודעים שיש בכוחה של הלכה אמצעי כפיה שונים ומגוונים, המותרים לשימוש כנגד בעלים סרבנים. הציבור משווע לראות את המאמץ של דייני ישראל, שייצאו מגדרם ויקדישו את כל זמנם להצלת אותן נשים.
הנביא ישעיהו מסיים את נבואת הקינה של השבת בהבטחה גדולה: "ציון במשפט תפדה". אנו נכנסים לשבוע שחל בו תשעה באב בכאב ודאגה. עתידו של העם היהודי המבקש לשוב ולהיבנות בארץ - נתון בידינו. אנו יכולים להיות ראויים לשיבתה של שכינה לציון בפתיחת לב ומסירת הנפש לתיקונה ובניינה של החברה בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
