אני מניפה בזאת דגל לבן

כבר זמן מה שאני מסתובבת עם הרצון להעיר על טורים ותגובות שאני קוראת כאן, במדור. בין הטורים ספוגי העצב והגעגועים לזו שנעלמה או להוא שמעולם לא היה, שבאופן טבעי מכמירים את הלב, ישנם טורי המלחמות. בעצם מלחמה אחת מתמשכת, עקובת דם ודמעות, שתבעה אין ספור קורבנות - מלחמת המינים. הקרבות במסגרתה אמנם קורים בין יחידים בכל פעם, אבל הם בכל מקום, בכל זמן. מלחמת העולם הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית, מאז ימי התפוח והנחש.

גם אני הייתי בצבא הזה עד לא מזמן, אני מודה. בהסתכלות לאחור אני מניחה שאנחנו מגויסים אליו בגיל צעיר מאוד, עוד לפני שאנחנו מסוגלים לפתח יכולת שיפוט עצמי וכשהכרתנו את עצמנו עדיין מעטה מכדי שנדע כיצד לשלב את הפציעות שאנחנו סופגים מהצד השני בחיינו מבלי שייגרמו נזקים ארוכי טווח. בכל פעם שהתאכזבתי, שנשבר לי הלב והפנטזיות שלי התנפצו על סלעיה של מציאות שלא ממש מעניין אותה מה אני רוצה. בכל פעם כזו הפך הצד השני במהירות הבזק לאחיינו המוצלח של בן-לאדן של הרומנטיקה וכל שאר אחיו בעלי כרומוזום y באשר הם - לחיילים בצבאו המנוול ועוכר הנשים. הגברים ההם, חולירות כולם. מנצלים, לא מתקשרים, חושבים שהכל מגיע להם, לא מתחשבים, לא מוכנים לתת מעצמם אלא אם מדובר בנוזלי גוף, משחקים משחקי גן חובה שבסופם אנחנו אלה שאוכלות את עוגות הבוץ.

הצד השני הפך במהירות הבזק לאחיינו המוצלח של בן-לאדן (ויז'ואל/פוטוס)

השקעתי רבות בפנטזיות על טקסי וודו שיביאו מחלות ומארות איומות על החלאות, ורצוי כאלה שיגרמו לנשירתו של בבת-עינם, מקור כל צרותינו. וכאילו שההתפלשות הזו לא הספיקה, תמיד התלווה אליה החיטוט הנוראי הזה בנבכי העצמי שלי. מה עשיתי שהיה לא בסדר? מה לא עשיתי כדי שכן יהיה בסדר? מה הקרנתי שגרם לו לשקר, לא להתקשר? למה אני לא מספיקה? כי אני לא חטובה או בלונדינית או בעלת חזה זקור מספיק? אולי אני לא קלילה מספיק? נואשת מדי?

איכשהו הכל היה מתמצה בזה שאני פשוט לא יודעת לשחק את המשחקים הנכונים. תמיד הייתי ממש גרועה בזה, איזה לוזרית. מצד שני, גם בוויסט אני ממש גרועה ועדיין נהנית מאוד לשחק, אז מה לא בסדר פה? לא שלא היו לי קשרים רציניים מאוד וקשרים עם בחורים נחמדים שכיבדו וחיבבו אותי גם כשהקשר לא היה רציני, אבל מי זכר אותם באותם רגעים של שנאה שורפת-כל.

כל זה היה נחלתי ונחלת חברותי מאז שנכנסנו לעולם הזה של מפגשי בחור-בחורה. ופתאום, ממש לא מזמן, פתאום שמתי לב שמשהו השתנה. אחרי הסתגרות מסיבית מרצון, סגירה עצמית מפני העולם, תקופה של שנתיים של פנייה אינטנסיבית פנימה והתמודדות עם צללים ומפלצות-שבפנים, אני מגיחה לעולם אחרת, לגמרי. על סף ה-40, בת אדם. לוקחת אחריות על כל מעשי העבר, העתיד וההווה שלי, יודעת פתאום שכמעט לעולם אין צד אחד שאשם בכל. יודעת לסמוך על עצמי, וגם אם נפגעתי, העולם לא מתמוטט יותר, והצד השני חופשי ללכת לדרכו ולהתקיים בלי חשש משחוּר. היער הפך לאוסף של עצים. כולם עדיין עצים, אבל כל אחד מיוחד ושונה מהשני. אותו צבא של חלאות איומות הוא פתאום אוסף של אנשים. בני אדם, כמוני, איזה שוס. רובם אמנם מאשימים אותי ואת בנות מיני בפשעים זהים לאלה שהם מואשמים בהם על ידי אחיותיי, אבל הם עדיין בני אדם.

פתאום כל ההבחנות בין גברים ונשים נראות לי משניות לזה שאנחנו אינדיבידואלים אנושיים בראש ובראשונה. כן, סטטיסטית יש שוני בין גברים ונשים בתחומים שונים, ובעיניי השוני הזה הפך לנפלא במקום בעייתי, כזה שתורם במקום לפגוע, כזה שאין צורך לגשר עליו כדי שכולנו נהיה דומים כמו חיילים בתל טרמיטים. כולנו, או רובנו הגדול, רוצים שיעריכו אותנו ויכבדו אותנו כמו שאנחנו, כמי שאנחנו, אבל מעטים כל כך מוכנים להעניק מחווה זו לאחרים. אולי רק כשאנחנו מעריכים ומכבדים את מי שאנחנו באמת, ולא את מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים או רוצים להיות, אז פתאום אנחנו יכולים לכבד גם את האחר. הרי את החברים שלנו ובני המשפחה שלנו אנחנו מכבדים על אף זה שהם שונים מאיתנו, מדוע לא את בני הזוג הפוטנציאליים שלנו? למה שלא נכבד אותם גם כבני אדם בפני עצמם, ולא כמי שאמור להיות שלוחה של עצמנו או מי שהיינו רוצים להיות ואיננו. מדוע במקום להאשים אותם שהם לא כמו שהיינו רוצים שיהיו, ננסה לראות אותם כפי שהם ואז לבדוק אם הם באמת מתאימים לנו או לא. מדוע הצרכים והרצונות שלנו הם לגיטימיים, ושלהם לא? אם היא צריכה תשומת לב ולדבר על דברים (משמעו בשפת ה"הם" – קרציה כובלת), אם הוא צריך קצת מרחב וזמן לעצמו ולפעמים גם לשתוק (משמעו בשפת ה"הן" – בן זונה מנותק), למה לא לכבד זאת?

ואז הגיע יועד לוסטיג עם טורו האחרון, עם קריאתו להפסיק להילחם ולהתחיל לאהוב, ונשמתי לרווחה. סוף סוף מישהו שלא מוכן להקריב את עצמו על מזבח המשחקים והזיוף ושלא מוכן לקחת בתא המטען שלו את מי שלא רוצה אותו כפי שהוא. שלא מוכן להפסיק להיות נחמד כי זה עלול להיתפס כחולשה, לא מוכן לוותר על מי שהוא כדי למצוא אהבה. וחשוב לא פחות - שלא מפחד להגיד זאת ברבים.

אני איתך, יועד! מי איתנו?