איך אומרים עורף באמהרית

המלחמה הנוכחית הייתה יכולה לשמש כור היתוך ישראלי בין עולים חדשים לצבר המצוי. בפועל,  היא משקפת אדמה חרוכה ביחס העדין שבין קולט לנקלט, בעיקר בצפון.

רוב העולים, בצוותא עם העניים הקבועים מאז שנות החמישים, נשארו ספונים במקלטים ציבוריים בקריית שמונה, צפת, טבריה ונהריה. לעומתם, הצברים העשירים יותר, המושרשים היטב בארץ הזו, שהיו אמורים לשמש דוגמה לישראליות גאה - ברחו ועזבו את העיר כל עוד נפשם תלויה בין הזילזל של נסראללה למציאת קרוב משפחה או חבר ותיק מימי הצבא מגוש דן דרומה.

קשה להיות עולה חדש תושב הצפון בימים אלה. "הוא לא מבין את השפה", חוזר הניגון בין המקלטים הציבוריים בגליל. כ-40 אלף עולים איישו את הצפון בשנים אחרונות, חלק ניכר מהם נחת כאן לא מזמן - הזעקה של נסראללה היא המנגינה הראשונה ששמעו בישראל. רובם אינם יודעים מיהי תא"ל מירי רגב, המסבירה הלאומית של המלחמה. אפילו את דן חלוץ הם לא מבינים, שלא לדבר על הנחיות פיקוד העורף.  

לבד, לבד נשארו העולים, ובעל-כורחם הוכתרו לעורף החדש, זה שנותן לצה"ל את הכוח לכתוש את חיזבאללה. אולי מפני שהם כה תלושים מהמציאות הישראלית, ולא קולטים את המתרחש סביבם, לא אכפת להם להיות גיבורים לרגע. מישהו באמת חשב על אותם עולים מסכנים? מישהו ניסה להסביר גם להם למה יצאנו למלחמה?

היחס של המדינה כלפי עולי הצפון הוא כישלון חברתי מחפיר, מחדל הזועק לשמיים. קברניטי המדינה מדקלמים זה שלושה שבועות

את בשורת ה"מבחן הקריטי לחוסנה הפנימי של החברה הישראלית". יש משהו ציני ומרושע באמירות הללו, כאשר ככל שהמלחמה נמשכת, היא חושפת יותר ויותר את הפער העצום בין עולה לצבר, בין אלה שנשארו ליפי הבלורית והממון, שמצאו מחסה נוח מיד עם האזעקה הראשונה.

מי נשאר, אתם שואלים? נשארו רק עניי עירך הקודמים, בעיקר עולים קשישים, ניצולי שואה גלמודים, ומזרחיים מקופחים. כמה לא מפתיעה הידיעה ולפיה במוקד הסיוע שהקים ח"כ ישראל חסון, יש מי שביקש לארח "פליטים אשכנזים".

אם המלחמה הזו תיגמר מתישהו, כדאי שראש הממשלה ושר הביטחון יגיעו למקלט ציבורי ויעניקו לאותם עולים, שנשארו מאז תחילת המלחמה ועד תומה כואבים ומיוזעים, את אות אומץ הלב לעולה או לעני, שנשאר בשדה הקרב בגלל עומק כיסו או צבע עורו.